דאבל זרחין
ביום חמישי היה אצלנו זרחין עתיר משתתפים, ועמוס יצירה. הצלחתי להתקדם עם הצעיף לבתה של החבצלת (הוא יהיה מוכן בול לתחילת החמסינים של הקיץ!), ומדי פעם הזיתי על הרחבת הסיפור שמיועד לדסקטופו של הכלבלב.
אי שם, באמצע "סשן אורי אביב" הנסיכה פנתה אלי ושאלה - "אולי נעשה גם מחר זרחין?"
בהתחלה המלכה התנדבה לארח את הפוחחים אצלה, אך אז התברר כי לרוב הפוחחים עדיפה פחיחה אצלנו, וכך נקבע שיהיה זרחין נוסף אצלנו, בהפרש של עשרים וארבע שעות בלבד.
המלכה והכלבלב הגיעו ראשונים כדי לראות את גרסת הבמאי של "חבורת הטבעת" (זה כמו גרסת הבמאי של "חלום ליל קיץ", אבל עם פחות בדיחות גסות). הכלבלב הביא לי את "צלילת אש", ומכיוון שאני כבר בשלב ה"לזמזם את מוזיקת הרקע וככה לדעת מהי שורת הדיאלוג הבאה", ישבתי וקראתי בזמן שהשאר ראו את הסרט.
הסמויה הגיעה, קיבלה תרופה נגד בחילה, והתיישבה לראות איתנו את הסרט. לזכותה יצוין שהיא הצליחה לא להגיד ולו פעם אחת "אבל בספר זה היה אחרת".
כלומר, *אחרי* שאיימתי עליה בכאבי תופת נצחיים ונעילה בחדר אחד עם המלכה בכדי שתנטפק לה את סאורון ומניעיו, היא לא אמרה את זה יותר.
אחר כך גם הנסיכה ורוני באו, והיה עוד יותר כיף. אכלנו שאריות מהזרחין שלפני כן, והיינו עדים לגרסא של המלכה ושל הנסיכה לביקורת בונה. ("למה זה לא בסיפור?" "כי זה לא מתאים לכללים שלי!" "אבל הכללים האלה בכלל לא מופיעים בסיפור!" "את לא מבינה כלום!" "את לא מבינה שומדבר!")
בסוף הזרחין נגמר, ואני נשארתי עד שש וחצי בבוקר כדי לסיים את "צלילת אש".
אוח, כמה כיף היה!