הדיכוטומיה בועטת
"את לא כמוהן את יודעת? את מאוד שונה" הוא אמר לי בחצי הפתעה חצי תמיהה גמורה.
"כן" השבתי לו ללא היסוס, בעודי מסתכלת עליו ונושפת עננת עשן ארוכה מהסיגריה שלי.
לא, אני לא באמת מעשנת. למעשה, אני מתנכרת להרגל לחלוטין. מאז חזרתי מהפיליפינים זה אפילו הוחמר, נהפכתי לנאצית סיגריות רק משום שעברו עליי שלושה חודשים נקיים מעשן. אני כל כך אנטי, עד שאני תמהה כיצד יכולתי להכניס עשן סיגריות לסיפור שלי, ועוד כפוזה, היות ובדמיוני כך בחורה אסרטיבית עונה בסיפור ישראלי.
למעשה, נשיפת העשן נראתה לי טובה יותר מהמציאות העגומה, בה הייתי עסוקה בלשחק בידי בעצבנות וכשנגמרו לי כל האפשרויות עברתי לקילוף בלתי רצוני של יבלת שהתייבשה. כן, דוחה.
לא קל כשהמשפחה דואגת עד כדי שליחת רואה החשבון לדבר איתי ולהראות לי שאני עושה טעות בחיי.והרי, זהו רק מישהו "מבחוץ" שמבין בדברים הללו, יודע ורק דואג לי. לא קל.
ביליתי שעה תמימה בלנסות להסביר לו מדוע איני עושה טעות, מדוע אני צריכה לחיות את חיי בשביל עצמי, מדוע זהו מה שתמיד רציתי, מדוע זו דרך חיים, הגשמה עצמית ולא "תחביב" כפי שהוא התעקש להחדיר בי.
למעשה, הוא דיבר רוב השעה. לא בדיוק דיבר, אולי יותר הטיף, הרצה, הסביר.
הרי, הוא בעצמו הסביר לי שיש לי אופציות, כישורים, יכולות לבחור לעשות מה שרק אחפוץ. אני תוהה - האין אני עושה זאת? אם הייתי בוחרת ללמוד אומנות שנה בלונדון, האם מישהו היה בכלל מרים גבה?
הוא פוחד שאני נכנסת בכל כולי לזה, שאני מקדישה את כל מרצי וזמני לזה, כמעין כת ספציפית שמרוב השאבות פנימה, יהיה לי קשה מאוד לצאת ממנה והתוצאות יכולות להיות הרסניות. ניסיתי להסביר לו שאני גם כותבת ספר ילדים ומציירת, מכינה תיקים ומקלות ומאושרת. אני מוגשמת פיזית, מנטלית, אומנותית ורגשית - מה עוד אני יכולה לבקש? האין הגשמה אישית היא השלב הנעלה ביותר בפירמידת הצרכים של מסלאו? או כמו שחברה שלי אמרה בחיוך, את עוסקת בדברים שעושים אותך נטע.
למרבה הפלא, החלק היחיד שאהבתי בשיחה היה כשבסוף השיחה הוא סיפר לי על המתמחות במשרדן. כולן צעירות משכילות בגילי 26-28, עסוקות בבחינות האחרונות, לימודים, עבודה, אך הדבר שמעסיק אותן יותר מכל הוא למצוא חבר שיוביל לבעל. או לפחות כך הוא טוען. "את לא כמוהן את יודעת? את מאוד שונה" הוא אמר לי בחצי הפתעה חצי תמיהה גמורה. ברור שאני שונה, כבר הספקתי לשכוח שבעולם האמיתי יש אנשים "נורמלים", או לפחות מאז שעזבתי את לוריאל והלימודים, הקפתי את עצמי באנשים מעניינים שיותר קרובים אליי ואל תחומיי, בין אם זה כאן או בפיליפינים (וכן, קוראי יומן זה גם נכללים בחבורה זו) אך מידי פעם שוכחים...שוכחים שיש אנשים "נורמלים" בחוץ, שהולכים לפי התלם, לפי המשפחה, לפי המקובל, לפי מה שצריך. גם אני פעם הייתי כזו. לפני שהשחרתי במהפך הכבשה השחורה. אבל נמאס לי. השלמתי עם מי שאני. בשביל בן זוג צריך להיות קודם שלמים ומלאים מבפנים. כפי שלא היה נראה לי מוזר לשים את אוזני העלף בבר, או להחזיר לג'ינו את החרב המרופדת שלו ליד האורחים מחו"ל (למורותו הגדולה של יובל "אתם מפחידים את האורחים עם השטויות שלכם") כך אני שלמה עם עצמי ועם החלטותיי.
אני יודעת שאני שונה, שאני לא בוחרת באפשרויות המקובלות ושמצפה לי דרך עקלקלה אך רק כך אחייה את חיי!.
(רק תזכרו להזכיר לי את זה כשאני באה אליכם בדמעות מהמשפחה, אוקיי?)