Sish
Well, Tal was away, I went out to a pub and this is what happened...an article in Yediot Ahronot, singles column.
פיק-אפ בוי | אייל מרקוס
הגנה עצמית
בכל שבוע יוצא הרווק הנחשק שלנו
לצוד את החצי השני-הפעם זה
התחיל בבר ונגמר בשליפת סכין
|||> שני בלילה בנורמה-ג'ין,אחד הברים היותר
רגועים בתל-אביב, ובדיוק המקום ללגום ערק
בלי להרגיש שהבשר תלוי על אנקול בתצוגה.
"אני מכיר אותה", החווה חברי על השמלה הפרחונית
שלידה התיישבנו. "ראיתי אותה פעם בשיעור ארניס".
הפניתי מבט לא מאמין לבחורה הקטנה שלצידי,
וניסיתי לדמיין אותה מבתרת
יריב במיומנות שנרכשה בקרבות של אומנות
הלחימה הפיליפינית.
"את פסיכית",פלטתי לעברה וזכיתי בתמורה
במבט תוהה. כנראה שאני צריך להשחיז את
כישורי פציחת השיחה שלי, בפעם הבאה אנסה
לתקוע איזה "שלום" במשפט הפתיחה.
"את לומדת ארניס, מתאמנת בלחתוך אנשים,
אז את בטח פסיכית", ניסיתי להסביר,
בעוד חברי משתנק לשמאלי.
הפסיכית לא ידעה אם לצחוק או לבכות,
אבל לפחות היא לא שלפה סכין.
אחרי שגמגמתי התנצלות היא הבינה שעסקינן
באידיוט שאינו בקי ברזי תורת הפיק-אפ,
אולי היא גם קלטה את הניצוץ המעריץ בעיני הפעורות.
מאז ומתמיד הייתי פריק של נשים ספורטיביות.
כמו כל גבר מסוקס, אני חולם על אישה
שברגע אחד תצטנף ברכות בחיקי, וברגע אחר
תפליא בי מכותיה בגלל שסירבתי לארוחה בבית
הוריה. כשהאמזונה שלצידי הראתה בגאווה את
הסימנים הכחולים שעל ידיה, התשוקה בעבעה
בעורקי.
"אבל את בטח לא סוחבת איתך סכין", התגרתי,
והיא חייכה בביישנות ושלפה מהתיק להב
מתקפל בגודל של כרטיס אשראי. אז גם הבנתי
שיש פנטזיות שעדיף להותיר על ספת הפסיכולוג.
האגו הגברי הוא דבר נפוח ושברירי, האם
אעז להקריב את הביטחון העצמי הרעוע שלי על
מזבחה של העלמה המצודדת והקטלנית שלצידי?
האם אלילה זהובה כמו אומה תורמן בכלל היתה
מבזבזת עלי הנפת חרב?
נטלתי כמה דקות להפוך במצוקה ביחד עם חברי,
המשספת שלצידי הריחה את מורך הלב,
ביקשה חשבון ויצאה מבלי לומר לי שלום אפילו.
אשת חיל מי ימצא? מי שיהיה מספיק אמיץ לחפש אחת.
פיק-אפ בוי | אייל מרקוס
הגנה עצמית
בכל שבוע יוצא הרווק הנחשק שלנו
לצוד את החצי השני-הפעם זה
התחיל בבר ונגמר בשליפת סכין
|||> שני בלילה בנורמה-ג'ין,אחד הברים היותר
רגועים בתל-אביב, ובדיוק המקום ללגום ערק
בלי להרגיש שהבשר תלוי על אנקול בתצוגה.
"אני מכיר אותה", החווה חברי על השמלה הפרחונית
שלידה התיישבנו. "ראיתי אותה פעם בשיעור ארניס".
הפניתי מבט לא מאמין לבחורה הקטנה שלצידי,
וניסיתי לדמיין אותה מבתרת
יריב במיומנות שנרכשה בקרבות של אומנות
הלחימה הפיליפינית.
"את פסיכית",פלטתי לעברה וזכיתי בתמורה
במבט תוהה. כנראה שאני צריך להשחיז את
כישורי פציחת השיחה שלי, בפעם הבאה אנסה
לתקוע איזה "שלום" במשפט הפתיחה.
"את לומדת ארניס, מתאמנת בלחתוך אנשים,
אז את בטח פסיכית", ניסיתי להסביר,
בעוד חברי משתנק לשמאלי.
הפסיכית לא ידעה אם לצחוק או לבכות,
אבל לפחות היא לא שלפה סכין.
אחרי שגמגמתי התנצלות היא הבינה שעסקינן
באידיוט שאינו בקי ברזי תורת הפיק-אפ,
אולי היא גם קלטה את הניצוץ המעריץ בעיני הפעורות.
מאז ומתמיד הייתי פריק של נשים ספורטיביות.
כמו כל גבר מסוקס, אני חולם על אישה
שברגע אחד תצטנף ברכות בחיקי, וברגע אחר
תפליא בי מכותיה בגלל שסירבתי לארוחה בבית
הוריה. כשהאמזונה שלצידי הראתה בגאווה את
הסימנים הכחולים שעל ידיה, התשוקה בעבעה
בעורקי.
"אבל את בטח לא סוחבת איתך סכין", התגרתי,
והיא חייכה בביישנות ושלפה מהתיק להב
מתקפל בגודל של כרטיס אשראי. אז גם הבנתי
שיש פנטזיות שעדיף להותיר על ספת הפסיכולוג.
האגו הגברי הוא דבר נפוח ושברירי, האם
אעז להקריב את הביטחון העצמי הרעוע שלי על
מזבחה של העלמה המצודדת והקטלנית שלצידי?
האם אלילה זהובה כמו אומה תורמן בכלל היתה
מבזבזת עלי הנפת חרב?
נטלתי כמה דקות להפוך במצוקה ביחד עם חברי,
המשספת שלצידי הריחה את מורך הלב,
ביקשה חשבון ויצאה מבלי לומר לי שלום אפילו.
אשת חיל מי ימצא? מי שיהיה מספיק אמיץ לחפש אחת.