Размышления после свадьбы - моя версия.
Oна убедительно описывает напряжение и отсутствие спонтанности первой брачной ночи, прилюдно провозглашённая и соответственно оформленная цель которой - совокупление и продолжение рода. Вот отрывок:
המפגש המיני הצפוי בליל הכלולות, הוא עניין קשה, אכזבה מתבקשת. ואיך לא יהיה כזה? החתן צריך להוכיח את כוחו. כל אותו היום הוא פטור ממצוות מפני ש'טרוד באותו מעשה'. הספונטניות שיפה לקרבה הגופנית, המקריות, הרגע, הפרטיות - אין להם מקום בלילה הראשון. אין בו גם ההיכרות השלווה. התרבות רובצת לפתח חדר הייחוד באופן סמלי ובשושבינים של ממש, ודורשת כל אותו הלילה הוכחה לקיום המעשה שיאפשר את המשכיותה.
חתן וכלה בכל מקום, כל וחומר חתן וכלה צעירים, שלא יודעים זה את זו ולא קרבו אל איש/ה מעולם - איזה סיכוי יש להם לעבור את ליל הכלולות בשלום, להתקרב זה לזו מאוחדים מול הקהל שבחוץ? החתן החושב על הגברים, שישאלו אותו בבוקר בלשון המקובלת 'מצא' או 'מוצא', ישפוט את טיב כלתו במין שיחת גברים קצרה. האישה ראויה? ובין השורות, 'היית גבר' או 'נכשלת כגבר'.
והכלה חושבת על אימה ועל חברותיה. היא נכנסת לאחוות הנשים, לשותפות הגורל של חוסר שליטה בגופה. במקרה הטוב לא יכאב, ואם יכאב תעצום עיניה ותפליג בדעתה למקום אחר, לשמור על מידה של חירות. וכעבור זמן מה היריון ואימהות, וגופה שוב מגויס לבניית התינוק ולהזנתו, ובין ההריונות המאבק על תשומת ליבו של הבעל.
, רות קלדון, מתוך "השוק. הבית. הלב. אגדות תלמודיות"
Каким образом "вещи, для которых хорошо сокрытие" становятся не только провозглашаемым событием, но и таким, на которое приглашаются сотни людей, дабы быть непосредственными свидетелями "уединения, достаточного для совокупления"? Мы же любим скромность в семейной жизни. Почему же она всегда начинается с такой орущей нескромности?
comments here please