הערות על גיאומורפולוגיה פוסט אוליגוקנית של ישראל
מי שמשוטט בארץ מספיק שם לב לזה - היא שטוחה.
מקרוב לא רואים את זה. יש הרים (בעבור ערך נתון של הר) ועמקים, הרבה גבעות וכמה נחלים.
אבל עם עומדים במקום המתאים, והריאות מספיק טובה - אפשר להבחין שכל אותם הרים במרחק - כולם עוצרים שם באיזה קוו בלתי נראה ולא ממשיכים הלאה.
ההרים בארץ ממקובצים ברכסים, זה פועל יוצא של שבירה עמוקה ומערכת הלחיצה של הקשת הסורית (לא לבלבל עם השבר הסורי-אפריקאים, כיוונים אחרים) שמחולל מערכת של גושים מורמים ובניהם עמקים -אנטיקלינות וסינקלינות בלשון המקצועית (יש מי שטוען שיש לכנות את האנטיקלינות בארץ, לפחות בנגב - מונוקלינות, כי צד אחד שלהם תלול והשני מאוד מתון - שוב עניין השברים ההם).
ליאו פיקארד (לא קשור לקפטן) היה כנראה הראשון שהתיחס לזה, אחד משני ה"אבות" של הגיאולוגיה/גיאומורפולוגיה בישראל, יחד עם י"ק בן-תור (כאן צריך להזכיר ששניהם "הסתדרו" כל כך טוב שהם היו צריכים לחלק את הארץ בינהם: בן-תור קיבל את האיזור שצפונית לירושלים, פיקראד את מה שמדרום). כשהוא הגיע לנגב, עמד קצת מעל הצין (לא רחוק מהיכן שניצב היום מצפה חגי) וצפה לדרום, ואז המשיך עם הקוו למזרח הוא קרא לזה "מישור הגידוע הגבוהה".
בגיאומורפולוגיה, ככול שמישור הוא יותר גבוהה - כך הוא יותר עתיק (בגיאולוגיה זה הפוך, העתיק למטה - אלא אם יש נאפ, או שבר הפוך או משהו אחר שמסבך). כך שמישור הגידוע העליון (זה שההרים מסתיימים בו) - צריך להיות העתיק ביותר.
כשהתחילו לעשות סדר ולנסות למקום אותו, הגיעו למסקנה שהוא אוליגוקני (ובשם הזה הוא מופיע גם בספרות, לפעמים) - כלומר בן 35 עד 23 מיליון שנה.
המישור הזה, בסופו של יום, די חשוב. חוץ מזה שהוא עושה לנו הרים שטוחים הוא מספר על האקלים ששרר פה באותו זמן (התקציר - הלוואי עלינו, נחלים אדירים שכיסו את כל האיזור), שהים העמוק של האיאוקן כבר לא היה פה (כי האיזור עלה, כי הטטיס נסגר, כי באופן כללי גובה הים העולמי ירד כי הטמפ' התחילו לרדת לעבר הטמפ' הקרירות של ימנו).
באותה הזדמנות שמישור הגידוע הזה גילח את קצות ההרים, במקרה של כמה הרים בנגב - זה היה מאוד משמעותי.
באיזור הרמון היה הר עצום (בעצם שני הרים על גבי הר אחר... אבל למה לסבך) שהחל לצמוח עוד כשהדינוזאורים שוטטו באיזור. לפי חלק מהחישובים הגובה שלו, בשיאו, היה יותר משני קילומטר (ביחס לפני הים של היום).
ואז הורידו לו את הראש (ואת הכתפיים... אם זה היה בנאדם, זה היה שקול ללהוריד אותו בערך עד המותניים) והפנים הרך שלו נחשף - מכאן ועד מכתש היה צריך עוד עבודה, אבל זה היה השלב הראשון.
המכתש הראשון שנפתח היה דווקא המכתש הגדול, אחריו הקטן, פרטי ההתפתחות המלאים של מכתש רמון מסבכים חוקרים עד היום (כנראה שבמקור היו שני מכתשים שהתלכדו וזה מה שיצר את צורת הלב שלו...).
זה די היה סוף הסיפור לתקופה מסויימת. לפני חמש שנים בא בחור בשם עודד בר (הידוע גם בשם "פרגו", לגיאולוגים יש קטע עם כינויים - תשאלו את זברה) ואמר: "תראו, מישור אחד זה לא, יש כמה."
הדיון עוד נמשך, אבל בינתיים, אם יוצא לכם לצאת לשוטט קצת מחוץ לקוו הבניינים, והריאות טובה - תביטו על ההרים - ותראו אותם נגמרים.