גאה להיות חולה נפש
אני כותב את זה כתגובה למאמר של אמוץ עשהאל ב-ynet.
דברי הם ללא ספק משהו הרבה פחות מושכל, אני לא יכול לצטט את כתביהם של הוגים מהעת האחרונה ורק בזכות המאמר של עשהאל נחשפתי לשמות כמו ריצ'רד שוורץ ולמניספט של תומס פרידמן . אני לא יכול לתת סטיסטיקות מובהקות וסקירות מדוקדקות על אנשים ופועלים - ולו כי אני לא מכיר.
אני יכול לדבר רק על מה שאני מרגיש וחושב.
עשהאל יוצא נגד הנטיה (הלכאורה) יהודית לתקן את העולם. מעבר לזה, הוא מוסיף וטוען כי הדחף היהודי לתקן את העולם מקוממת את הנוצרים והמוסלמים (שלטענתו) יוצאים מנקודת הנחה כי העולם כבר נגאל.
הבעיה הראשונה שלי היא בהגבלת הרצון הזה לתקן עולם ליהודים. מרטין לותר קינג היה יהודי? תומאס מור היה יהודי? פרנסיס בייקון?
אז נכון שהיה נפח גדול של פילוסופים יהודים בגרמניה של המאה ה-19, נכון שהרבה יהודים ניצלו את ההפיכות של החצי הראשון של המאה העשרים במזרח אירופה כדי לצאת מהבידוד ולתפוס מקומות מפתח בסדר החדש.
אז?
הרשימות האלו והדחפים לבנות מחדש את העולם, יותר טוב, חלו גם על לנין, קירקגור ואפילו סון יאט-סן שאפילו אי אפשר לטעון שהוא בא מתוך פילוסופיה שהושפעה ע"י היהדות.
אז לבוא ולהגיד שלתקן את העולם זה הפרעה של היהדות - יש בכך משום יומרה והגזמה.
הבעיה השניה שלי היא יותר מורכבת לנימוק אך ניתנת לסיכום בשתי מילים: אז מה?
כשחשבתי איך ועל מה להגיב מצאתי עוד טוענים (כאן לדוגמא) כי "דיה לשינוי עולם בתוכנו", או במילים אחרות קודם נתקן את עצמנו, אולי אז את העולם, אולי.
זאת לא גישה פסולה, היא גם נובעת מאותו רצון לתקן את העולם, כשחושבים על זה - אם בעולם יהיו אנשים טובים, הוא יהיה יותר טוב. אבל הטענה במאמר של עשהאל היא לא כך. הוא אומר שלנסות לתקן את העולם זה פגום, שזאת מחלת נפש שמכעיסה אנשים וגורמת להם לשנוא אותך. במילותיו שלו:
"גם אם קשה להוכיח טיעון כזה, נראה שסינדרום תיקון העולם הנאיבי, היומרני, ובעיקר ההרסני ... תקף יהודים הרבה יותר משתקף לא-יהודים, וללא ספק הפך בדיעבד עבור שונאי ישראל לקרדום לחפור בו."
"לא רק שלום בינינו לאויבינו התיימרנו לכרות באותם ימים סהרוריים, אלא גם בינם לבין עצמם, על-ידי החדרת הערכים המערביים של חופש תנועה, התאגדות, דיבור ובעלות בדלתם האחורית של משטרים שבמקרה הטוב לא היה להם עניין בכל אלו, ובמקרה הרע - והנפוץ - הם היו עבורם סדין אדום. אין פלא שסופה של היומרה הגדולה דאז לתקן את העולם הוא שפיכות הדמים שעוברת עלינו כעת. מי שמתיימר לתקן את העולם, ממש כמו מי שיוצא לכבוש אותו, סופו שהעולם יבלע אותו."
נעזוב כרגע את סוגיית היהדות בצד, קשה לי עם הטענה שזה פגום לנסות לתקן את העולם, בעיקר בטענה בנוסח: "אדם נדרש בראש ובראשונה לדאוג למוסריותו-שלו... נראה שבניסיון להפליג אל מעבר לאלו יש התרסה כלפי אלוהים עצמו...".
המקום שממנו אני בא, כאדם לפני הכל, אומר שאם משהו לא עובד כמו שצריך - יש לתקן אותו. אם קניתי מוצר פגום, ואני לא יכול להחליף אותו, אני אנסה לתקן אותו. אני אטליאה, אדביק, אלחים, אצרוב, אשחיז, אחרוט, אקצוץ, אחתוך ואעצב את שצריך כדי שיעשה את מה שהוא אמור לעשות, רצוי אפילו יותר טוב.
זאת גישה לחיים שאומרת שלא צריך לחיות עם דברים פגומים, עם דברים שלא עובדים כמו שצריך. זה ממשיך שאומר שגם אם דבר עושה את עבודתו, צריך לראות אם אפשר לגרום לו לעשות אותה יותר טוב.
אני לא תמיד מצליח לעמוד בזה בעצמי, זה עץ די גבוה, אני מנסה.
העולם, החברה, האנושות... יש בהם כל כך הרבה עוד למצוא, כל כך הרבה שאפשר להוציא מהם. יש כל כך הרבה עוולות בעולם, שצריך באמת להיות עיוור, חירש ותתרן כדי לפספס את כולן. מצד שני, האנושות יכולה לעשות כל כך הרבה, היכולת קיימת אבל לעיתים קרובות הנכונות ואף יותר מזה - הסבלנות, נעדרים.
אז לזרוק את כל זה הצידה, להביט רק ב"כאן" ו"אצלי"... אולי אכן יש פה הפרעה נפשית קשה, אחרת, לראות שהעולם לא טוב, פגום, טעון שיפור, ולהשלים עם זה.
יש המתפללים לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי, יש שאומרים כי הרצון הזה הוא פגם, סוג של מחלת נפש...
נעים מאוד - אני חולה נפש.