אולי עוד נספיק להרוג טורקי קטן של בוקר במכתש רמון
בבוקר לא כל כך לך, אי אז בשנת תרקלכ"ך העמסנו הציוד על בהמת המסע הנאמנה שלנו, מיצי-בושי, חתול השיחים המהולל ויצאנו את הבירה אל עבר קצה העולם ומשם אל מעבר למצוק התוחם את התרבות.
בשעת טרום שחר הגענו למעוז האחרון בפאתי העולם הצופה אל מעבר לגבולותיו. משולי עיירת הספר הצופה את הרמון הבטנו מטה אל הבור אל הרי הרעש הרדומים.
השעה היתה מוקדמת ואף הכלבים טרם נעורו, אך אנו המשכנו ללא מורה מבעד לשער שבקצה העיקר והלאה במורד המצוק אל קדרת המדבר דמוית הלב.
מיצי גחן באופן מעורר רחמים עת, עם זריחה הראשונה, ירדנו את דרכי האדם הסלולות אל דרכי הפרא הכבושות ועם זריחה שניה אל המעלים והמתלולים השמורים ליעלים ויודעי ח"ן אמיצים וחובבי כאב.
אצלי ואצל ושותפי לדרך, מ.ו.ח., החלה מחלחלת ההבנה שהתפערותו של איש המשק שהושיט לנו את מיצי התבססה בעיקר על טיולי אחר הצהריים סביב הבירה. אך נגשנו במיצי עוד מעט ובדרך לא דרך הצלחנו לצלוח את המתולתלים.
זמן רב אבד לנו על אותם המעלים, שכן הזמן מהבירה עד המצפה והזמן מהמצפה אל יעדנו הסמוך למרגלותיו היו שווים, אור יום וקרירות שחר אבדנו לנו בטרם הצלחנו להגיע אל יעדנו הראשון שם קשרנו את מיצי לעץ וירדנו בעצמנו את הוואדיות אליהן מיצי לא יכל להגיע.
בתום היום הראשון למסענו שבנו אצל המצפה לסעוד מעט ולמחרת שבנו אל הוואדיות.
בצהרי אותו היום זימנה אותנו ה"ק לצאת איתה לאורך המצוק אל מעלה שכוח שם חבא טרפה בין הסלעים. העמסנו את מיצי ויצאנו לדרך. כעבור שעה ומחצה ליעד לא הגענו אך ה"ק הודיעה לנו שהיא מאסה בחוויה המפוקפת של ואדיות סלעיות ושבילים צרים ודרשה שנחזירה, טרפה יחכה ליום אחר. הבטנו זה על זה, ואל מעבר למצוק, והחלנו חוזרים.
בדרכנו הבחנו כי יש לנו אורב, שוב ושוב הוא צץ לפנינו. הבחנו בו גם ביום האתמול ונבחין בו גם למחרת.
ממרומי המצוקים ובתחתית נחלי הערבה הביטו בנו אותם כחולים-לבנים-כתומים המכונים שביל ישראל מצוי.
ביום השלישי יצאנו אל הערבה ואל הנחלים הגדולים, הציחור, הפראן והברק.
נטושים ומהבילים מעבר לקצה התרבות, היכן שרק קומץ אמיצים נוטעים אוהלם.
עצרנו למנוחה קצרה בנווה מדבר והמשכנו בשוטטנו את נחלי הערבה. מ.ו.ח. טיפס את הצוקים בחיפוש אחר פרחי ים, אך אם מצאנו אותם טרם ברור.
היום הרביעי הוקדש לניסיון להשלים את עבודתי ברמון, אך ללא הועיל, השמש הכניענו בטרם עלה בידנו להשלימה.
בצהרי היום אספנו את כל מטלטלינו והעמסנו את מיצי לנסיעה אחת אחרונה אל הבירה. אך בעודנו נערכים עלה בראשנו מקום נוסף לחפש פרחי ים.
מיצי נאנח עמוקות.
חמקנו בין חיילים ופקחים ודרך שטחים שלא ברור אם מותר או אסור לנוע בהם אל המפער במערב הרמון.
כנראה שלא נמצא שם טרפנו, אך הנוף...
הו שבילי הנגב, מי יימצאכם...