מוזיקה, אשרי
מקשיבה לסמפוניה התשיעית של דבוז'ק. והעולם יפה. רוצה שתהיה לי מערכת סטריאו פנטסטית, כדי שהקירות יהדהדו אלי דבוז'ק והצליל יקיף אותי מכל עבר.
לפעמים יש את רגעי המוזיקה האלה שמביאים אותי לדמעות. ההרמוניה ההיא, או הסלסול ההוא, או ההתגברות הפתאומית של החליל\כינור.
לא דווקא כי אני מכירה אותם (ולעיתים מוטב כי הם יהיו חדשים לחלוטין) פשוט היופי הצרוף הזה. כמו לשמוע עבודת פיליגרין עדינה מכסף, או ריקוע נחושת מפותל.
ואז הבסים ברקע נותים לזה הד, וחלילים מטפסים מעל, ואת בטוחה שאין להם עוד לאן לשאוף, ואז הכינורות מגיעים בהמוניהם ולרגע אחד העולם מתפוצץ מהפסגה הזאת. ואז יש ירידה קטנה לשקט מינורי ורגוע, והצ'לו (אלוהים, צ'לו!) מצטרף. ומבינים שהכינורות והחלילים היו שם רק כדי לתת הקדמה למה שהצ'לו מספר. כמו ציור קווים בצבעי מים, שהופך לציור שמן עתיר צבע.
ואז הקצב מתגבר. וברקע תופים, והכינורות מקודם מתפרצים למרכז הבמה, צועקים את הקו הראשי. וכשהכל נרגע, האבוב חוזר אחריהם, בקצב המתון והאיטי של אבובים. והם משתכנעים, ומצטרפים לקצב שלו, והמנגינה נשמעת כל כך רכה וכל כך נוגה שאתה יודע שנכונו לעולם הזה עוד שקיעות רבות. וכמו שקיעה שבוהקת בצבעים האדומים שלה, הצ'לו חוזר כדי לתת את העומק לסיפור. וכשכבר החושך יורד, נשאר רק הכינור ברקע, ממשיך במנגינה שלו.
ומה זה? תהפוכה? הבסים חוזרים. הם מגבירים עוצמה, והתופים מהדהדים איתם, אבל לאט. הקו נגמר עם הדהוד חליל.