משחקים עם אוכל

Aug 23, 2008 09:11



אתמול ביקרה אצלנו חברתי הטובה מימי האוניברסיטה. דיברנו על הא ועל דא, והבעל בינתיים נבר בספרים הקולינריים האקזוטיים שלו והודיע לנו שהיום נאכל "איטריות אורז מגולגלות בעבודת יד". אמרנו "בסדר". המשכנו לדון בהא ודא, ואחר כך הלכתי לטפל באי אילו עניינים.
כשחזרתי הם הראו לי בגאווה גלילים לבנבנים שיותר מכל הזכירו אצבעות של מת, רק ללא ציפורניים. אמרתי "אההה" והייתי סקרנית להמשך. רוב האצבעות כבר עשו את דרכן למים רותחים, אבל שתיים נפלו על הכיריים ונמסרו לי, כי עמדתי ליד הפח.
הבצק הלבן היה נעים למגע ופיסולי. לפעמים הידיים שלי עובדות יותר מהר מהמוח, כי אחרי כמה שניות היו לאיטריות מחושים ועיניים. נופפתי באיטריה עם מחושים לעבר חברתי ואמרתי "שלום!" היא הביטה בי בחוסר אמון. "זו חשופית", הסברתי. הדבר הזה באמת דמה מאוד לחשופית.
"איכס, אני שונאת חשופיות", מייד נגעלה החברה. חצי דקה של עבודה, והחשופיות הפכו לשבלולים. דחפתי אחד מהם לידה.
"אהה... שלום, אני שֵבִּי", אמרה החברה. "שלום, אני... בְּלוּלי..." עניתי עם האיטריה השניה.

משם העניינים הדרדרו מהר מאוד.
"בוא נתרבה!", אמר בלולי.
"בוא! אבל איך?" תהה שבי. "אה, אני יודע! אני אקריב מגופי!"
עוד שתי שניות וליד שבי ובלולי הייתה נקניקיה זערורית. "שלום!" אמרה הנקניקיה.
"הי, מאיפה אתה מדבר??" נדהם שבי.
"אין לך שום דבר", הצטרף בלולי.
חברתי נחלצה לעזרת הנכה האומלל. שתינו התבוננו במטמורפוזה בדממה.
"עכשיו הוא דומה לעכבר עם דבשת" . ייאמר לזכותה של חברתי, אין לה בעיה עם ביקורת עצמית.
"איך נקרא לו?"
לא היה לנו אומץ לתת שם לדבר הזה.
הנחנו את המשפחה המעוותת על השיש והסתכלנו בה כאילו היו ילדינו שהרגע חזרו מאולימפיאדה עם 5 מדליות זהב כל אחד.
הבעל הצטרף לצפייה וכעבור שניה סיכם: "אתן פסיכיות ומעון חוסים ישמח לקבל אותכן".

הנה שבי ובלולי והילד המוטנטי שלהם:



והנה הם עם עלה כוסברה ליד לשם המחשת קנה מידה:



עניינים מתפתחים:



והנה אחיהם הפחות ברי מזל (קרי: מבושלים) שלהם:



והתוצאה הסופית (והטעימה מאוד):



Previous post Next post
Up