Why so serious?

[avgboojie]

בשעתו קיטרתי כאן על העובדה שהרפואה המשלימה מצטיינת בלגרום לחולים להרגיש אשמים במחלתם, קיטור שזכה אז למספר מרשים של תגובות.
לכן שמחתי (אם "שמחתי" זו המילה הנכונה) על הקישור (שנשדד מהפייסבוק של יעל) לכתבה על קונספט "החשיבה החיובית" ולמה היא מחריבה את אמריקה. ברברה ארנרייך (שמלבד עיסוקיה המקצועיים היא גם בוגרת סרטן השד וכך החלה החשיפה שלה לנושא),

Comments

[eumelia]

מאמר מעולה, תודה שקשררת.

אחד הדברים שאומרים לי כבר שנים, מכל מיני כיוונים, זה שלא מבינים איך בחורה חייכנית כמוני היא כזו מרירה ושלישית.
אף פעם לא היה לי ברור למה להיות מחוברת למציאות זה "מריר" ו"שלישי", כאילו שיש כל כך הרבה על מה לשמוח... :P

יש לי כפתור (מיני הרבים שאני מצמידה לתיקי) שעליו כתוב:
"I'm a very loving and positive person, so don't give me any negative bullshit, asshole"
זה לדעתי משקף את העמדה שלי לגבי רוב הדברים בחיי :)

[avgboojie]

האמת, אני בעד חשיבה חיובית באופן כללי, וחושבת שריאליזם זה הרבה פעמים לא יותר מאשר צורה של דיכאון (לפרטים, Positive Illusions ובפרט קונספט The Illusion of Well-being, ומומלץ גם Depressive Realism). תפקוד טוב הרבה פעמים דורש תמונת עולם יותר חיובית ממה שהמציאות מצדיקה, ותמונת עולם כזאת הרבה פעמים תגרור אחריה תוצאות מוצלחות יותר מאשר השקפה מציאותית.
אחרי שאמרתי את זה, אני נגד הקידוש של החשיבה החיובית, וחושבת שאדם צריך לדעת לשמור את הגבולות בין חשיבה חיובית שנועדה לגרום לו להתמודד יותר טוב עם החיים, לבין טמינת הראש בחול.

נגעת בנקודה כאובה

[m_rejoicing]

אני מתחילה לחשוב שלקחנים גזלו בזמן שישנתי את הציניות השלילית והמרירה שלי. בזמן האחרון אני שומעת מאנשים כל מיני אמירות כמו "זה כי את מאוד אופטימית" ו"את לא באמת מסוגלת לשנוא אף אחד" ובאמת שאין לי מושג מאיפה התפיסה המעוותת הזו שלי מגיעה. יש לי בלוג שמוקדש אך ורק לקיטורים, למען השם! קשתות בענן ופרפרים זה השכנים, נשבעת!
אפשרות נוספת, מדאיגה לא פחות, היא שהאישיות החייכנית והחברותית שלי, זו שגידלתי למטרות כנסים והתמודדות עם טרולים באינטרנט (כי הו, כמה שזה מוציא אותם מאיזון!), הפכה לדומיננטית כשלא הסתכלתי.
או שבכל זאת, למרות מחאותי הנמרצות, יצאתי מהמחלה עם פרספקטיבה. לא פרספקטיבה מועילה, כמו מה אני אוהבת לעשות ורוצה לעשות כשאהיה גדולה, או משהו, סתם פרספקטיבה נאחס כזו של "נו, כבר הייתי במצבים קשים מאלה" ושנראית כלפי חוץ כמו אופטימיות לכל דבר...
ואפילו ככה, אבא שלי טוען שאני עושה לעצמי כל הזמן סוגסטיות שליליות. וזאת למרות שבימינו אני יכולה לשמוע את המשפט "יהיה בסדר" בלי לחוש צורך עז (שלמרבה המזל או הצער לא גובה בזמנו ביכולת הפיזית לבצע) לשבור לדובר את כל שיניו עד האחרונה שבהן. אז אני כבר באמת לא יודעת.

Re: נגעת בנקודה כאובה

[avgboojie]

אין לי ספק ששלל השנים שנהניתי בהן מתסמונת התשישות הכרונית שלי, חוללו פלאים להרבה דברים בראיית העולם שלי. אני חושבת שאי אפשר לעבור התנסות קשה כלשהי בלי לצאת מזה עם למידה חיובית כלשהי על החיים.
הבעיה היא שזה הולך גם עם למידה שלילית, בהכרח. אי אפשר להפריד בין השתיים. חשיבה חיובית אמיתית, אבל, זה להיות מודעת למקומות שבהם הלמידה השלילית הזאת פוגעת בך, ולמצוא דרכים לנטרל אותה או לנצל אותה לחיוב. אני די בתחילת הדרך מהבחינה הזאת, חוששתני.

זה כי את לא מודעת לנשימה שלך

[m_rejoicing]

נראה לי. אני לא יכולה לומר שהייתי מאוד מרוכזת בשעתיים שביליתי בלשתף פעולה, לחייך יפה ולהיראות כאילו אני לא סובלת במסיבת הרווקות המדיטטיבית-רפטטיבית-משעממת-ואיומה באיזה ספא/חור אתמול, אבל זכור לי משהו על זה שצריך להיות מאוד מודעת לנשימות שלך, ואף פעם לא לשכוח לנשום. כי אנחנו נושמים עד רגע מותנו! את ידעת את זה? מדהים מה אפשר ללמוד כשמכבים רגע את הציניות ומקשיבים ללחישות הצרודות של איזו פקאצה, על רקע דנדון פעמונים רפטטיבי שאיים (אך לא הצליח! מואהאהאהאהא!!!!) להוציאני מדעתי המעורערת מלכתחילה.
:(
אולי אפשר חיבוק?

Re: זה כי את לא מודעת לנשימה שלך

[avgboojie]

אוח. תנחומיי לך. וחיבוק גדול. בקרוב מאורות, תקבלי גם לא וירטואלי.