Idiocracy
לא חדש שההתרבות בימינו עומדת ביחס הפוך לאינטליגנציה והשכלה, ואצל רבים מתעורר החשש מהכיוון האבולוציוני שתופסת האנושות עקב כך. בדיוק בכך נפתח Idiocracy (יופי של שם), ועל כך הוא מתבסס: חמש מאות שנה מהיום, האינטליגנציה האנושית הידרדרה לביבים. חייל אמריקאי ממוצע לחלוטין שהוקפא במסגרת פרויקט סודי מתעורר לאחר חמש מאות שנה במקום לאחר שנה אחת, עקב תקלה, ומוצא את עצמו האדם האינטליגנטי ביותר באמריקה שפניה מועדים לערמת האשפה האבולוציונית.
הסרט הזה היה יכול להיות חכם. הוא לא. במידה רבה, נדמה לי שהוא חותר תחת עצמו: לפרקים הוא נראה מטופש בכוח, מנסה לומר לנו משהו דרך הטמטום של החומר הבידורי שמוצע לנו. כמו שהבידור המוצע להמונים המפגרים של עוד חמש מאות שנה הוא סרט בשם הנפלא Ass, שכל מה שיש בו זה תחת אנונימי מרוח על כל המסך ומפליץ בהפסקות קצובות (זכה בפרס האוסקר על התסריט הטוב ביותר), כך נראה שמי שיצר את הסרט הזה מנסה להגיש לנו סרט מטומטם-במכוון, כדי לומר לנו משהו על עצמנו (כן, אני נותנת לו קרדיט שזה היה בכוונה, ולא באמת מטריד אותי אם זה נכון או לא). למרבה הצער, צריך להיות מוכשר מאד כדי להצליח לעשות משהו מטומטם-במכוון שגם ייצא מוצלח, והניסיון הזה לא ממש הצליח, אז כל מה שיצא זה קומדיה מטומטמת-אך-מצחיקה (אל תזלזלו, אני מאד אוהבת כאלה, ואת Beavis and Butthead do America של אותו יוצר, מייק ג'אדג', ממש אהבתי) עם כמה רגעים ממש מוצלחים ובעיקר, חומר מטריד למחשבה שדי הולך לאיבוד תחת הררי בדיחות ה"דההההה, איזה מצחיק, אנחנו נורא מטומטמים" שבה.