איה רוצה, איה מקבלת...
מתוך ספר שתרגמתי לאחרונה ויראה אור מתישהו בקרוב. הספר, Just a couple of days (בעברית "לא יותר מיום-יומיים") מאת טוני ויגוריטו (לא, גם אני לא שמעתי עליו קודם) עוסק בנגיף מהונדס שפוגע ביכולות השפה האנושיות. בהתאם לכך, כל הספר רווי משחקים בשפה, פירוק, הרכבה, נונסנס ושאר ירקות. מדי פעם מופיע בספר מה שקרוי "רומן מכתבים", דיאלוג טקסטואלי בין שתי דמויות פיקטיביות-כביכול. להלן שני קטעים כאלה, שמגניבים אותי במיוחד (אם כי יש לציין שלפני שתרגמתי אותם, הם בעיקר גרמו לי לבכות...) הקטע הראשון מתבסס על השיר מתוך "צלילי המוזיקה". וכמובן, תבינו באמת מה הולך שם כשתקראו את הספר.
רוזהיפס: אנחנו באמת צריכים לזקוף זאת לזכותנו. אנחנו מתקוטטים ומתפטפטים, ומתפייטים על פתפותים, אבל איננו רוטטים ברעד חסר יעד.
סוויטליק: אליק-בליק-בום, היזמות הזאת שחוקה עד תום. יו-הו-הו ובקבוק של אגורות. מהכסף נפשנו רצוצה, מאגורה שחוקה ועד ריבית קצוצה.
רוזהיפס: אוי לי ואבוי לנפשי, האם תבין פעם שאתה חופשי? בוא לשיר ולחולל, זרוק הכול לעזאזל! בוא לשוח ולצחוק, כאן בעשב הירוק! דו הוא דוב לבן צפוני, רוצה עוד דולר מצפוני? צא לצוד אותו עכשיו, הכנע אותו כמו ארנב. אימא אדמה כבר תיעתר, זה יהיה רק קל יותר.
סוויטליק: רה הוא רע מאוכזב וזה אולי כבר המיטב, אבל רק צרור שטרות עבה את המיטב לך יקנה. וזאת תשאלי, תשאלי את מי דופק על חלוני כשהדלת לא הוגפה, ילדה יפה אוהב, עכשיו.
רוזהיפס: סול, סולחים לו את הכול אבוד, כמו מחט בערמת שחת, כמו נחת באדמה מתחת. הייאוש שורר בכול. אך זוהי רק ההתחלה לה לה... קוראים לה אהובה אך כל השאר יגווע ואיש לא מקשיב מלבד הכובען המטורף שממילותיו איש לא יוחנף.
סוויטליק: כן, והלך תועה ותוהה רק יטעה. אבל זה השיא, סלחי לו חביבה, לפני שעוד נרד דוּמה, הכול אסון ומלחמה. אוי, איזו מהומה! לא יזיק לנו איזה צרור לא נקוב לפני שאל העפר נשוב, וכך חזרנו שוב לדו - דו - דולר.
---
רוזהיפס: ערב טוב ולילה טוב, כן יימוג כל מכאוב, וכל קרב תעזוב, אל האור הזהוב. בשמחה שאו ברכה, כמארחת הארוחה לאורחה, רקיחות שמחות אשר טורחות ומפריחות ברכות לאנוכיות לא נוכחת. (נ"ב: מתברר כי אני חוזרת מדי פעם וחורזת ברוב טעם.)
סוויטליק: כזה קול נואש של וויסקי ויי"ש מבשר השתטות בהיעדר השתלטות. חדל קשקשת פן אטיל רשת בתשובה רוגשת: אין לי זמן לחרוז כאמן, אין לי מרחב למרדף נלהב.
רוזהיפס: האם אין חוקים פשוטים לחורזים ושוטים ואורזים ושותים? מורגש בעליל מפטפוט וצחקוק, ממלמול מרשרש, אפשר את זה ממש למשש?
סוויטליק: האם תמיד נמלמל ומילים נגלגל? האם לעד מילים נבלול ונבלבל? כאן נח מענה ושם ישֵנה שאלה, אולי מעולה, אולי מועילה, אך תמיד מעילה.
רוזהיפס: לעס וגרוס, כתוב וחרוז! פלוט גירה והלחן שירה! למי אכפת כפליים, פייטן יפה עיניים, נבעט נבעת עד השמיים, מכאן עד מחרתיים!
סוויטליק: אויה. האומנם סופנו ממשמש ובא וסוף מעשה בהיעדר מחשבה? האם גם זו תהיה לטובה? האם מילותינו מילות זעווה וכוונותינו רק לראווה? הנוכל לתקשר בדברי חכמים בנפחת נשמעים, בתפארת המליצה ובתפלצת המארה?
רוזהיפס: אין בכך רבותא, אנחנו או אני, הוא או היא, הלוך או חזור, פנים או אחור. זה סיפור של שיבור וחיבור, נושאים ונותנים על נושאים לחיים.
סוויטליק: אולי. אבל האם המיון לא מונע עיון, את חיפוש החושים וחישת החופש? זה אולי כה פשוט, בין חיוך לעצבות, אבל האם דרכנו היא בהכרח הפְרד ובְטח?