"מובן מאליו"
בשיחה שהייתה לי לאחרונה עם גימלי הגמד המגודל על ידידויות טובות ורעות, עלה משהו שעורר אצלי שרשרת מחשבות.
אנחנו רגילים, במיטב המסורת של אופרות סבון למיניהן, למשפט שמאפיין אוהבים טלוויזיוניים נדכאים וכבויי-שלהבת-האהבה באשר הם, "אתה לוקח אותי כמובן מאליו" (או כל תרגום מחריד אחר שתבחרו למשפט המאד לא עברי, "you're taking me for granted"). לכולנו ברור שאין מתכון בדוק להרס מערכת יחסים כמו לקחת את הצד השני כמובן מאליו.
אבל כשמעיינים בנושא מעט יותר לעומק, נראה שזה בדיוק להפך. מערכת יחסים טובה - ואני מדברת כאן על כל סוג של מערכת יחסים קרובה, לאו דווקא מערכת יחסים זוגית, גם ידידות, גם קשרי משפחה - מחייבת את האפשרות לראות את האחר כמובן מאליו. כל רעיון האמון והיציבות והביטחון במערכת יחסים מושתת על כך - היכולת לדעת בלי לפקפק בכך שכשתקומו מחר בבוקר, החברים שלכם עדיין יאהבו אתכם, בן הזוג שלכם עדיין יהיה שם, המשפחה שלכם לא תברח לכם לחו"ל ותשאיר לכם פתק על הדלת שהיה נחמד. היכולת לדעת שאהבתו של הצד השני לא תלויה בדבר (טוב, במסגרת גבולות הגיוניים, כן?), שאתם לא צריכים לעבוד כל רגע ורגע כדי לרכוש אותה, ולחשוש כל רגע ורגע שתאבדו אותה.
יש הבדל בין "לקחת את האחר כמובן מאליו" לבין העדר הערכה, או השקעה, או אכפתיות, או יהא אשר יהא הדבר שמאפיין מערכות יחסים גרועות ושמתכוונים אליו כשאומרים את המשפט הזה. אפשר לקבל את נוכחותו של אדם אחר בחייכם כדבר מובן מאליו - כמו האדמה שתחת רגליכם, בסיס יציב וקבוע להישען עליו - ועדיין להעריך אותו, להשקיע בו, לגלות כלפיו אכפתיות. אני חושבת שיש מעט דברים גרועים יותר למערכת יחסים מאשר פקפוק מתמיד באהבתו של האחר ובכך שהוא ימשיך להיות בחייכם גם מחר.