באפי עונה 5 - דמונים (שוב)
הנוער ואני הצלחנו, במאמצים מרובים, להגיע לסביבות אמצע עונה חמש של באפי, וככל שאני צופה יותר בסדרה, אני יותר מתרשמת ממה שעשה ג'וס, ויותר מבינה את ההערצה כלפיו. האופן שבו הפך בתהליך הדרגתי, לאורך הסדרה, את הדמונים השונים שלו מדמות "האחר", מין דמות מרושעת קולקטיבית חסרת מאפיינים או פנים, המפלצת שמתחת למיטה בלילה, לאוסף של פרטים שלכל אחד מהם יש תכונות בזכות עצמו, מרשימה. אם בתחילה היה נראה (כתבתי על זה לפני שנה, כשעוד היינו בעונה 2) שערפד הוא גוף אדם המאוכלס על ידי שד, כך שהערכים המוסריים שלו לא רלוונטיים - והנושא מודגש על ידי אנג'ל, ערפד עם נשמה רק בגלל קללה - הרי שבהמשך אנחנו מגלים, וזאת משום שגיבורי הסדרה עצמם מגלים, שבעצם ערפד הוא בדיוק מה שהיה לפני שהפך לערפד, שלהפיכה לערפד יש סיבות שנעוצות במה שהיה קודם (די מזכיר את אן רייס, מהבחינה הזאת), ושבעצם הוא שומר על הרבה מאד ממה שהיה כאדם. הדמון, כך נראה, הוא לא יותר מאשר תירוץ, טפיל בקושי מורגש, כשהשינוי המוסרי רוכב על מוכנות רגשית שהייתה קודם.
בשני פרקים נהדרים התוודענו בצורה חזקה מאד לשינוי הזה בנקודת המבט של הצופה, קודם כאשר משפחתה של טארה מגיעה לאסוף אותה, ובה אנחנו קולטים את עומק הדמוניזציה, סלחו לי, שעושים בני אדם שאינם מכירים את הנושא, לשדים. על דעת בני משפחה של טארה לא עולה לעסוק בזוטות כמו "איזה מין שד יש בתוכה". שד הוא שד הוא שד, רוע חסר פנים או מאפיינים. רק הסקוביז מעלים על דעתם לשאול שאלה, שנובעת מהיכרות קצת יותר עמוקה את הנושא, כי לא כל השדים אותו דבר.
ובפרק שמציג משהו מההיסטוריה של ספייק, ואת הצדדים האנושיים שלו, שהיו לפני שהפך לערפד והיו גם אחריו, מתברר כמה שהצגת הערפד כ"אחר" הייתה אכן דמוניזציה. ספייק הצעיר, לא יותר מאשר מתבגר גותי מרדן ופגוע שעושה אקטינג אאוט של הכעס ומשאלת המוות שלו נגד כל בני האדם, כי עכשיו הכוח בידיו. ובמקביל ספייק המבוגר יותר, כל כך הרבה יותר בוגר, כל כך אנושי.
זו פנטזיה במיטבה, הפנטזיה שמציבה לנו מראה לנגד עינינו, ומכיוון שאיננו ערפדים, אנחנו גם משתקפים בה: הנכונות האוטומטית לדמוניזציה כוללנית של מה שאיננו מכירים, והאופן שבו אנחנו מוכנים להאמין בקלות לסיפורים שמספרים לנו על הרוע חסר הפרצוף שלו וחוסר האנושיות שלו, ואיך רק כאשר מאלצים אותנו להכיר אותו מקרוב, יש סיכוי כלשהו שנבין אחרת.
יופי.