הרעשה כבדה
אכלנו אתמול באונמי. היה טעים.
זה לא חדשות. האוכל באונמי תמיד טעים. ואני, שמוצאת את עצמי כל פעם מזמינה מגוון סוגי נא למינהו (טרטר כלשהו למנה ראשונה, סשימי לעיקרית, בשלב הבא נראה לי שאני פשוט אלך ואתפוס לי איזו חיית השדה ואקח ממנה ביס), הייתי מאושרת.
אבל.
איך שנכנסנו למקום קידמה את פנינו מתקפה כבדה. מוזיקה. רועשת. מה שמאוחר יותר הצלחתי להגדיר רק כ"פסקול של חתונות, רק בלי המזרחי". מגוון שירי אוּמְץ-אוּמְץ מעורבים בשירי ריקודים ברזילאים וכיוצא בזה תועבות. בקולי קולות.
כמובן, כשהמוזיקה בקולי קולות, גם הציבור מדבר בקולי קולות כדי שיהיה לו סיכוי כלשהו לשמוע ולהישמע. אז בנוסף למוזיקה התוקפנית היה גם שאון בלתי פוסק של שיחות בצעקות. חוויה מאד לא נעימה. ולשואפים למצוא מפלט כלשהו בשירותים, התחכמו באונמי והתקינו רמקולים גם בשירותים שמשמיעים את המוזיקה עוד יותר חזק מאשר בחוץ, כך שאפילו שם לא היה לעור התוף המעונה שלי מנוח.
ביקשנו מהמלצרית (החביבה בהחלט) להנמיך. משהו כמו שלוש פעמים. לא עזר. בפעם השלישית אמרתי למלצרית שהמוזיקה ממש לא מתאימה לא למסעדה באופן כללי ולא למסעדה הזאת באופן ספציפי. היא ענתה לי, "זה מה שאת חושבת, הבוס שלי חושב אחרת".
ובכן, למרבה צערי, נראה לי שעד שייוודע לי שהמצב השתנה, זה סוף הרומן ביני לבין אונמי. האוכל שלהם, טוב ככל שיהיה, פשוט לא שווה את עור התוף המרוט שלי ואת עצביי המרוטים עוד יותר. ובניגוד למנהגי להימנע ממחאות חברתיות למיניהן בנוסח "אני אזהיר את כל החברים שלי", הנה, אני מזהירה את כל מי שקורא פה: מי שבא למסעדה כמו אונמי בשביל האווירה הנעימה והרגועה שמאפשרת לתפוס שלווה על אוכל איכותי, שיידע שלא ימצא כזאת שם. את המאכלים היפניים האנינים תצטרכו לבלוע לצליליו הרועשים הרבה יותר מדי של Volare או משהו כזה, ואפילו בלי רחבת ריקודים להוציא עליה את העצבים.