כמה מחשבות על ניל גיימן
אז ניל גיימן היה פה והלך, וכרגיל עם אורחי כבוד, הקפדתי להפיק ממנו כמה שרק אפשר (אוקיי, היוצא מכלל זה היה קיי, אבל את זה אתם מבינים כבר בעצמכם, נכון?), ועכשיו אני מהרהרת למה בעצם הביקור שלו שימח את לבבי יותר מאשר כל אורח כבוד שהיה פה קודם, וזה למרות שאת קארד ואת פאוורס אהבתי הרבה יותר, גם כבני אדם וגם כיוצרים.
איש נחמד, גיימן. מתייחס נפלא למעריצים, עם הומור וכריזמה בלתי נדלים. כשרוני, גם כן. אבל זה לא היה זה. גם לא העובדה שכן, הוא נראה ממש טוב, גם עם שקיות עייפות ענקיות מתחת לעיניים (שבהן יש יותר אדום מכל צבע אחר), כי אנחנו לא שטחיים כאלה, מה אתם רוצים. הוא לא דעתני כמו קארד, לא שכלתני ושופע מידע כמו פאוורס, והנושא העיקרי שהוא דיבר עליו הוא ניל גיימן. שזה טוב, כי זה מה שרצינו לשמוע. ובכל זאת.
אני חושבת שקלטתי מה כל כך משמח אותי בו באחת ההרצאות שלו, כשהוא עמד על הבמה ודיבר על מגוון המדיומים והפרויקטים שפתוחים בפניו ועל הצורך לבחור ביניהם. "זה כמו להיות ילד שכלוא בחנות ממתקים למשך הלילה", הוא אמר, "ומתלבט באיזו צנצנת לבחור עכשיו". ואת ההתלהבות שהייתה לו על הפנים ברגע הזה אי אפשר היה לזייף.
זה, בדיוק זה, הדבר. ההתלהבות הזאת שלא נגמרת, הרצון הזה לעשות הכל ולנסות הכל ולהשיג הכל, השמחה הזאת של ילד קטן שנכלא בחנות ממתקים. ראיתי את ההבעה הזאת על פניו כמה פעמים במהלך הכנס, וזה תמיד היה אותו דבר: מין שמחה אינסופית כזאת על שהוא הוא, על שכל האפשרויות האלה פתוחות בפניו והוא יכול לבחור בין כולן. ההתלהבות הזאת מדברים חדשים, חוסר הצורך להתקבע בדברים הישנים והמוכרים רק כי הוא יודע שהם עובדים היטב, חוסר הפחד.
אז בעוד עשר שנים, כשאהיה בגילו הנוכחי של מר גיימן - בגיל שבו רוב האנשים רק רוצים למצוא את השגרה שלהם ולנוח בערב על הספה בשקט ולצפות בטלוויזיה, ולא להדאיג את עצמם יותר מדי בדרכים חדשות ומסעירות ומסוכנות, להיות רגועים מכך שהם כבר מצאו את עצמם ואת הדרך האחת שלהם בחיים - אני רוצה להיות ככה. עם המון אפשרויות חדשות ומלהיבות פתוחות בפניי, ועם הרצון והאומץ לבחור בהן. לא אדם שהאש שלו כבתה עם השגרה אלא אדם שתמיד שמח לבדוק את הדרכים החדשות שהעולם מציע לו, ליהנות מכל אחת ואחת מהן, ובתקווה, גם להצליח בהן.
בעצם, זה מה שאני רוצה להיות כבר עכשיו. ילד בחנות ממתקים.