כסומא בארובה
הראייה שלי ממש גרועה. כלומר, ממש ממש גרועה. משהו כמו 12 דיופטרים בעין אחת ו-9 בשנייה. בשעות היום אני מרכיבה עדשות. בדקות הספורות לפני שאני נרדמת ואחרי שאני קמה, אני מרכיבה משקפיים עתיקים, כבדים ומחרידים (שאני גם לא ממש רואה איתם הרבה, אבל לא השתגעתי לבזבז עכשיו אלף ש"ח - וזה רק על עדשות - בשביל חמש דקות של קריאה במיטה ביום). התנועה האחרונה שאני עושה לפני השינה זה להניח את הספר, להוריד את המשקפיים ולהניח אותם על שולחן הלילה שלשמאלי (אני ישנה בצד שמאל של המיטה וכן, אני קמה כל בוקר על צד שמאל, למה?), ובאותה תנועה לכבות את מנורת הלילה. התנועה הראשונה שאני עושה כל בוקר היא גישוש אוטומטי אחר המשקפיים שלי.
והנה הבוקר אני מגששת, מגששת, מגששת, מגששת מגששת מגששת, ואפילו מקרבת את פרצופי למרחק מגוחך משולחן הלילה ומעיינת בסוגיה (לרוב זה עובד, כצעד אחרון של יאוש) - ואין משקפיים. לבסוף נואשתי והלכתי להרכיב עדשות, כדי לגלות לאיזה סדק בג'אנק שעל שולחן הלילה שלי (לא תאמינו כמה) הם צנחו.
ואז אני חוזרת לחדר, והנה המשקפיים: בפינה הימנית התחתונה של המיטה, איפה שעל פי טענתה של אמא שלי אמורות לנוח רגליו של בעלי-שיחיה.
תגובתי היחידה, שנשמעה בו במקום ובכל רחבי הבית, ואולי גם אצל השכנים: "מה?!"
אין לי מושג. חתולים? יש לכם משהו לספר לי?