הנצחה
החללים חזרו בצפירת יום הזיכרון.
לאף אחד לא היה מושג איך בדיוק זה קרה. רגע אחד אנשים עמדו שם - אלה שעמדו - וחשבו על מה-שזה-לא-יהיה שאנשים חושבים עליו בצפירת יום הזיכרון, ואיך שהקול של הסירנה התחיל ליפול ולהעלם, הם צצו פתאום, עומדים כמו מאבטחי-אח"מים מאחורי הכתפיים של האנשים שאיבדו אותם.
אני לא יודע איך זה קרה. אני לא חושב שמישהו יודע איך זה קרה. אבל זה היה ככה. רונאל אמרה בבוקר, בבית הספר, שלדעתה זה איזה מין פרויקט הנצחה, אבל אני חשבתי שזה רעיון דבילי, פרויקט הנצחה בשושו שאף אחד לא מדבר עליו. נדמה לי שהרבה ילדים בכיתה דווקא הסכימו עם רונאל, במיוחד ארי, עם הפמליה הענקית שנתלתה לו מאחורי הכתף. למשפחה שלו היו הרבה חללים במערכות ישראל, כולל סבא, שני דודים, אחיין ואח שלו, שנהרג בתאונת אימונים. כל יום זיכרון טובה, המחנכת שלנו, הייתה משכנעת אותו - כמו שהיא מנסה לשכנע את כל משפחות החללים שיש לנו בכיתה - לספר על כולם. היא אומרת שזה חשוב להנצחה. "להפוך את זכר החללים למשהו אישי ומוחשי יותר", היא אומרת.
כשטובה המחנכת ראתה אותי, האמת, היא נראתה מופתעת. בעצם, לא אותי, את אבא, שם, מאחורי הכתף שלי. אף פעם לא סיפרתי קודם שאבא נהרג במלחמה. נדמה לי שכולם חשבו שאופיר הוא אבא שלי. אמא עם אופיר כבר המון שנים, מכשהייתי ממש קטן, והרי לא באמת הכרתי את אבא שלי, אז כשהתרגלתי לקרוא לאופיר "אבא" זה לא נראה מוזר לאף אחד. ואף פעם לא רציתי שיידעו. על אבא, זאת אומרת. זה לא באמת עניינם.
ניסיתי להתחמק מטובה, האמת. בהפסקה ניסיתי להתחבא מאחורי אינה - היא דווקא נראתה שמחה שאני הולך אחריה - אבל לאינה לא הייתה שום פמליה, וטובה קלטה אותי. לאינה אין הורים, הם נהרגו בתאונת דרכים ברוסיה, והיא עלתה ארצה רק עם סבתא שלה, אז היא עמדה שם לגמרי לבד, בלי אף אחד מאחורי הכתף שלה שיסתיר אותי, והסתכלה על ארי ומשפחת החללים שלו, ונדמה לי שהיא אפילו קצת קינאה. אבל תאונת דרכים ברוסיה זה לא מערכות ישראל.
טובה תפסה אותי כשניסיתי לצאת מהכיתה, והתחילה לומר לי משהו על הנצחה ואני לא יודע מה, ולרגע רציתי שהאדמה תבלע אותי, אבל אז פתאום הבנתי שזה אבא שלי מאחורי הכתף שלי, ושאם הוא יכול לעמוד מול רובים בשביל המדינה אני בטח יכול לעמוד מול טובה. אז אמרתי לה שאין לי שום כוונה לדבר על אבא שלי מול הכיתה, שהמדינה כבר לקחה לי את החיים שלו, אבל הזיכרון שלו הוא שלי ואני לא מתכוון לתרום אותו כעזר הנצחה. טובה נראתה קצת נעלבת מזה, ופתאום חשבתי שגם לה אין בכלל משפחת חללים מאחורי הכתף, ואולי לא נוח לה שהיא לא יכולה לתרום את החלק שלה למאמץ ההנצחה. אבל עדיין לא התכוונתי לוותר. היא אמרה לי משהו על זה שאני ילד מוזר מאד, ואני נורא רציתי לומר לה שמי שעוד לא הרבה זמן ילך בעצמו לצבא ואולי ייהרג גם כן הוא כבר לא ילד, אבל הבנתי שזה רק ייראה לה עוד יותר כמו מרדנות נעורים, אז רק משכתי בכתפיים ויצאתי לנסות לתפוס את אינה, שבטח הלכה לשבת במסדרון לבד, בלי אפילו חלל אחד מאחוריה. טובה הסתכלה מסביב והלכה לחפש מישהו אחר - זה לא שהיו חסרים לה עוד קורבנות. כמעט לכל אחד מאיתנו, הרי, יש את החללים שלו.
בדרך הביתה ניסיתי ללכת ממש ממש לאט. אבא הלך מאחורי הכתף שלי, או יותר נכון, צף. מאד ניסיתי לא להסתכל אחורה כל רגע - בכיתה היה לי קל להתעלם מזה שהוא שם, אבל עכשיו, בדרך, כשהלכתי לבד, לא יכולתי לא לראות אותו כל הזמן בזווית העין, ולרצות להסתובב, ולומר לו משהו.
זה מוזר, אתם יודעים, החללים האלה - כשאתה מסתכל עליהם, הם מסתכלים לך ישר בעיניים. אבל הם לא מדברים או משהו, הם לא עושים שום דבר, הם רק צפים שם. תזכורת, לא יותר. אבל הם נראים כל כך אמיתיים, ואיך שהם מסתכלים לך בעיניים, והכל - אי אפשר לא לנסות לדבר איתם. כל כך רציתי לשאול אותו כל כך הרבה דברים, את אבא שלי. איך הייתה אמא כשהוא הכיר אותה. איך הוא היה כשהוא היה בגילי - היו חברים שלו שסיפרו לי קצת, אבל כל כך רציתי לשמוע את הזיכרונות שלו. אבל תמונות לא מדברות, וגם לא, מתברר, החללים שתלויים מאחורי הכתף.
אמא פתחה לי את הדלת ולא הסתכלה לי בעיניים. בעצם, היא לא הסתכלה עלי בכלל. אבא היה תלוי גם מאחורי הכתף שלה - זה היה מוזר, הוא נראה בדיוק אותו דבר, כאילו יש לי פעמיים אבא אבל אף אחד מהם לא באמת נמצא. וגם, כמובן, אופיר, שכן באמת נמצא, אבל גם לו היה נורא קשה להסתכל על שנינו. אני חושב שאיתי הוא עוד איכשהו הצליח לדבר, אבל הוא נורא ניסה להתחמק מאמא. אני לא חושב שהוא היה מסוגל לראות את אבא מרחף לה כל הזמן מעבר לכתף, כמו איזה מין מלווה מהתקופה שלא הרשו לנשים לצאת עם גברים לבד, שנמצא שם לשמור שלא יעשו שום דבר לא מנומס. ניסיתי לדבר עם אופיר בארוחת צהריים, אפילו ניסיתי לחייך אליו אבל הוא לא שם לב כי העיניים שלו ברחו כל הזמן לכיוון אחר, ואני לא יכולתי לקרוא לו "אבא" כרגיל, וזה עשה את השיחה שלי איתו מאד מסורבלת. כל הזמן הרגשתי שאני חצי נושך לי את הלשון, מנסה למצוא את הניסוחים הנכונים כדי לא לפגוע בו, כדי לא לפגוע בזכר אבא שתלוי לי מעבר לכתף וכאילו-מקשיב, ובסוף ויתרתי והלכתי לאמבטיה ובמשך המון זמן הסתכלתי בראי, מנסה לדמיין איך זה היה אם אבא באמת היה עומד שם, יכול להניח לי יד על הכתף, להחליק לי את השיער כמו שאופיר עושה לפעמים, לדבר, לא רק להסתכל לי בעיניים במבט מלא משמעות ולגמרי לא מובן.
בסוף שטפתי פנים ויצאתי והלכתי לחדר שלי, לחכות לסוף היום. אני לא יודע אם החללים ייעלמו כשיהיו הזיקוקים או לא. אני מסתכל על אבא ושואל את עצמי מה הוא היה רוצה, להישאר פה כל הזמן מאחורי הכתף שלי, או להעלם, ואין לי מושג. אני לא מכיר אותו מספיק כדי לדעת.
אני רק רוצה שאמא תוכל להסתכל לי שוב בעיניים, בלי לראות שם את אבא כל הזמן מאחוריי.
ואם אתם רוצים סיפור של ממש ליום הזיכרון, שגם לוקח את עניין ההנצחה קצת יותר רחוק, לכו תקראו את "החלל וההר" של אסף אשרי, מהמועמדים הסופיים לפרס גפן 2004, ובצדק.