איש האמונה הבודד
ניתוח חלקי ומקוצר של כתב היד "איש האמונה הבודד" של הגרי"ד סולובייצ'יק - ממנהיגיה של התנועה האורתודוקסית באמריקה.
.
הרעיון המרכזי של הספר הוא הצגת הבעיה של עצם קיומו של האדם המאמין בעידן המודרני, בו הדת והאמונה הפכה לדבר משני ולכאורה לא קשור לקדמה של האנושות.
בחלק הראשון של הספר מציג סולובייצ'יק את תיאורי בריאת האדם המוצגים באופן שונה בפרק א' ופרק ב' בספר בראשית.
אצטט מספרו:
"שני תיאורים של בריאת האדם.
כולנו יודעים שהתורה מוסרת שני תיאורים של בריאת האדם. כן ידועה לנו התיאוריה שהועלתה על ידי מבקרי המקרא (כאן הכוונה היא לפרופסורים אשר חוקרים את התנ"ך מנקודת מבט חילונית. ג.) אשר מייחסת את שני התיאורים לשני מסורות ומקורות שונים... ...אמת, שני התיאורים של בריאת האדם שונה במידה מרובה. אי התאמה זו לא נתגלתה על ידי מבקרי המקרא. הדבר היה ידוע לחז"ל. ברם, התשובה לכך אינה שניות המסורת כביכול, אלא שניות האדם. לא הסתירה המדומה של שתי מהדורות אלא הסתירה האמיתית בטבע האדם. שני התיאורים עוסקים בשני "אדם", שני אנשים, שני אבות האנושות, שני טיפוסים, שני נציגים של האנושות ואין פלא שהם אינם זהים. נקרא נא את שני התיאורים.
בבראשית א' אנחנו קוראים: "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם. ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (א, כז-כח)
בבראשית ב' התיאור שונה באופן ניכר: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם... ויקח ה' אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (ב, ז-טו)
רוצה אני להצביע על ארבעה הבדלים עיקריים בין שני התיאורים:
א. בסיפור בריאת האדם הראשון מסופר שנברא בצלם אלוהים, אך מאומה לא נאמר על דרך יצירת גופו. בסיפור הבריאה של האדם השני נאמר כי הוא נוצר מעפר האדמה וכי ה' נפח באפיו נשמת חיים.
ב. האדם הראשון נצטווה על ידי ה': מלאו את הארץ וכבשה. האדם השני נצטווה לעבוד ולשמור את הגן, לעבדה ולשמרה.
ג. בסיפור האדם הראשון נבראו הזכר והנקבה יחדיו, ואילו האדם השני נברא לבדו וחוה הופיעה לאחר מכן, עזר כנגדו.
ד. ולבסוף, ההבדל שביקורת המקרא דשה בו הרבה, היינו שבסיפור הראשון מצוי הכינוי "אלהים" ואילו בסיפור השני מצוי "ה' אלהים"."
סולובייצ'יק מגדיר את האדם הראשון כאיש ההדר. הוא נוצר על מנת למלוך על הארץ ולשלוט בה באופן חומרי. הוא האדם היוצר, אשר שואל את עצמו "כיצד העולם עובד" ומנסה לכבוש את הטבע. ניתן לזהות כאן את היסוד לאנשים משכילים ואינטלקטואלים אשר מוותרים על ספקולציות ערכיות ומטפיזיות ומקדמים תורה מדעית אשר הינה מורכבת מחשיבה רציונאלית בלבד.
האדם השני - סקרנותו מתעוררת על ידי היקום גם כן. אך בעוד שהיקום מעורר את האדם הראשון לשאוף לכוח ופיקוח, האדם השני מתעניין יותר בפן המטפיזי. מדוע היקום קיים כפי שהו? מה תכליתו? מי האחראי עליו? ועליי? בהמשך הספר סולובייצ'יק מתייחס לחיפוש האדם השואל את יוצרו - כלומר חיפושיו אחר אלוהים באמונתו. ככל שמתגבר החיפוש כך קשה יותר הדרך. להבדיל מהאדם הראשון אשר זוכה להישגים בשיא כוחו - כלומר כאשר הוא מצליח לכבוש את הטבע - האדם השני זוכה לגאולה דווקא ברגעים של משבר וכישלון. "...המקרא אומר בפירוש שהאדם השני נברא מעפר האדמה, משום שהידיעה בדבר מקורו השפל של האדם היא חלק בלתי נפרד מחוויית ה"אני" שלו. האדם השני לא שכח מעולם שהוא אינו אלא קומץ של עפר".
בהמשך מציין סולובייצ'יק את ההבדלים בחייהם של שני סוגי האנשים. שניהם למעשה זהים מאוד אחד לשני בפעולות היומיום. שניהם עובדים, מתחתנים, לומדים וכד'. אבל לאדם השני יש צד נסתר בו טמון הדו שיח שלו עם אלוהים - דבר אשר לא קיים אצל האדם הראשון אשר מסוגל לתקשר רק באופן אוניברסאלי וכולל, אך לא באופן אישי באמת. עם זאת - חשוב לזכור שדווקא האיש השני המאמין נשאר בודד! מאחר ואת כל יומו הוא מעביר באותם תנאים כמו האיש הראשון. אך להבדיל מהאדם הראשון אשר כל עולמו הוא חומרי ומעשי לאדם השני יש צד נוסף אשר אינו זוכה למימוש. וכאן הוא בעצם הבסיס של בדידותו. מכאן גם נובע שם ספרו של סולובייצ'יק - "איש האמונה הבודד". סולובייצ'יק מספק פתרון לבדידות זו - הלא היא הקהילה המאמינה והתפילה בציבור.
"הגאולה מן הבדידות
אם הדו שיח שבנבואה ובתפילה מבוסס על הידידות והסולידריות הניזונות מתודעת "אנחנו" הן במישור החווייתי והן במישור החוקי, כתודעה של חרדה ואהדה הדדיות וכן התחייבות ורצון מוחלט לממש במלואו את הצו האלוהי, הרי ההפך מזה גם הוא נכון - ש"האדם הנסתר" (כלומר המאמין. ג.) אינו יכול להתגלות לחברו אם לא יצטרף אליו בתפילה המיוסדת על קשרי ברית ובפעילות מוסרית. בקהילה הטבעית שאינה יודעת תפילה, איש ההדר (כלומר החילוני המעשי. ג.) יכול להציע רק את הישגיו אך לא את עצמו. אין ספק כי אפילו במסגרת הקהילה הטבעית קיים, כפי שהאקזיסטנציאליסטים רגילים לומר\ דו שיח בין האני ואתה. ברם, דו שיח זה עשוי לספק רק את הצורך לתקשורת הדוחף את האדם הראשון לזקק את עצמו לאחרים, מפני שהתקשורת נותנת לו מידע על הפעילות החיצונית של האדם המעשי. דו שיח כזה אינו יכול לרוות את הצימאון הגדול לתקשורת מעמיקה המצויה אצל האדם השני, שיישאר לעולם "אדם נסתר" כל עוד ישמשו דבריו של האדם הראשון האמצעי היחיד להתבטאות. מה יכול לגלות דו שיח זה בדבר האישיות הקדושה והמעמיקה? מאומה! כן, נאמרות מילים, אבל מילים אלה אינן משקפות את המיוחד והאינטימי אלא את האוניברסאלי והציבורי שבאדם. כאדם הנסתר אין האדם השני מסוגל לספר את סיפורו האישי והחוויתי במונחים נשגבים פורמליים. חיי הרגש שלו אינם ניתנים להפרדה מאורח חייו המיוחד, ועל כן הם לא יהיו מובנים אם ייוודעו על ידי ה"אתה" רק כמידע חיצוני. הם שייכים באורח בלעדי לאדם השני, שלו ורק שלו הם, ואין להם טעם כשהם נגלים לאחרים. האם אדם חולה הסובל ממחלה אנושה יכול לספר ל"אתה" שהוא במקרה ידיד יקר וקרוב, את סיפורו של אדם אחוז חרדה נוכח איום המוות? האם יכול אב לפרש לילדו המתמרד, והדוחה כל היקר לאביו, את אהבתו העמוקה אליו? עצב ואושר, חדווה ותסכול אינם ניתנים למסירה במסגרת של דו שיח טבעי של מילים רגילות. עם ש"האדם הנסתר" מצליח למסור את הודעתו, מקבל התוכן האישי והאינטימי של הודעתו דפוס לשינוי חדש, המייצב את המיוחד והמכליל את היחיד. אילו האלוהים לא היה מצטרף אל קהילת אדם וחוה, לעולם לא היו יכולים ואף לא היו מעוניינים לקפוץ את הקפיצה הפרדוקסלית מעל לפער, שהוא בעצם תהום, המבדיל שני יחידים אשר הודעותיהם האישיות והחוויתיות כתובות בצופן פרטי שאינו ניתן לפיענוח על ידי זולתם. בלי חוויית הברית של הדו שיח הנבואי או התפילתי, "אדם נסתר" היה ממשיך בתפקידו הוא ו"חוה הנסתרת" בתפקידה היא. בלתי ידועים ומרוחקים זה מזו. רק כאשר יצא אלוהים מן האפלה הטרנצדנטית של אנונימיות המתבטאת בכינוי "הוא" והופיע במשטחים המוארים של היכרות קהילתית והטיל על האדם תפקיד מוסרי, החלו האדם והחוה בעודם נסתרים לגלות את עצמם כלפי האלוהים בתפילה ובהתחייבות מוחלטת - ואז גילו את עצמם זה לזה באהדה ובאהבה מחד ובפעילות משותפת מאידך. כך הושגה המטרה הסופית של שאיפת האדם לגאולה: היחיד הרגיש ששוחרר מבדידות. קהילת של המתחייבים נעשתה ממילא קהילה של ידידים - לא רק שכנים או מכרים. ידידות שאינה התייחסות חברתית וחיצונית בלבד אלא זיקה עמוקה ואקזיסטנציאלית של איש לרעהו, ניתנת למימוש רק במסגרת של קהילת ברית בה נזקקים האישים זה לזה בהתייחסות עמוקה ובמהותם ואשר בה מתחייבים הם כלפי האלוהים וכלפי חבריהם. בקהילת ההדר (המעשית. ג.) בה נפגשים אנשים בדרך חיצונית ואשר בה ההתחייבות לעולם אינה חורגת מן התועלתי, אנו עשויים למצוא יחסי עמית ושכן ואף אדיבות או נימוס - אבל לא נמצא בה ידידות, שהיא החוויה הבלעדית המוענקת על ידי האלוהים לאדם בעל הברית אשר נגאל בדרך זו מבדידותו רבת הסבל."
בסופו של דבר, כל אחד ואחד מאיתנו מורכב משני המרכיבים - ההוד וההדר. כלומר גם האדם הראשון וגם האדם השני טבועים בנו. אין אנו מכירים אנשים שאינם מחפשים את המשמעות של חייהם מעבר ליסודות בסיסים כמו הכנסה, השכלה וחומרניות. להבדיל מחיות או מרכיבים של גוף ביולוגי אשר הינם חיים ומנהלים תהליכים אינסופיים של מתן וקבלת תמורה לבני האדם קיימים גם מושגים של קירבה, אהבה, כבוד, רגשות חובה והרצון לגלות את העולם שמסביבנו.
השאלה אשר מתבקשת היא האם האדם יכול לחשוף את הצד ה"נסתר" שלו רק באמצעות תפילה ואמונה באלוהים במסגרת קהילתית. האם לא ניתן להיחשף אל האדם העומד לידנו באמצעות שיחה? או טיפול פסיכולוגי? או משחק כדורגל? שירות צבאי? על פי סולובייצ'יק אין זה אפשרי, מאחר ואנו חולקים רק צד רדוד של עצמנו ולא את ה"נסתר" שבנו, מאחר ואנו משתמשים בכלים חומריים. האדם יכול להתבטא בשיחה רק עד גבול מסוים. כך גם במעשים. לעומת זאת כאשר מדובר באמונה אשר ניתן לחלוק עם אדם אחר וקבלת דרכיו של הבורא - רק אז האדם חושף את הצד היסודי ביותר של אישיותו.