על רוסים, עוקץ, והילדות שלי
דברים שכתבתי מתישהו ב-2011, כשהזכירו את השיר Russians של סטינג ושאלו מה דעתנו עליו. עלה במקרה שוב השבוע.
----------------
טוב, אז כל מה שכתוב פה יהיה אישי לגמרי ובגוף ראשון, ומתנצל מראש על כל ה-Me Me Me הזה.
כל-כך ריגשת עם זה, כי זה נוגע בכל נימי נפשי וההיסטוריה שלי בצורה שאף שיר אחר כנראה לא מייצג.
זה היה השיר האהוב עלי ביותר בתקופה שבה יצא (כיתה ה'-ו' כזה). גם בגלל סטינג. גם בגלל הלחן. גם בגלל כל האיכויות המוסיקליות האחרות. מהתקתוק המפחיד והדיבורים העמומים ברשת הקשר הצבאית, דרך צילצול הפעמונים שמרצד לו לאורך השיר, ועד הקטע מ"לוטננט קיג'ה" של פרופוקייב שמשולב בצורה כה נפלאה בתור המעבר והוא לא רק הפסקה - הוא מחזיק כמו ציר את כל השיר על כתפיו.
אבל גם בגלל הנושא. ופתאום אני מנסה להזכר איך זה לראות בעיניים של ילד קטן שאוהב מדעים וקורא בשקיקה על מבנה החומר, על רדיואקטיביות ומה זה פצצת אטום. זה שנאלץ באותו זמן, לבקשת אמא, לנסות להרגיע את אחיו הקטן והמבוהל שקרא בעיתון על מקום בשם צ'רנוביל שמביא אלינו באוויר משהו רע ומפחיד ומסוכן. שבעצמו מרגיש שיש משהו בעולם שלא מדברים עליו אבל הוא אורב לפתחנו.
לימים הבנתי הרבה יותר, והפכתי לתלמיד וחבר של מישהו שהקדיש חלק נכבד מחייו לנושא הזה, וההבנה חילחלה פתאום. רובנו, הישראלים, לא היינו מודעים בכלל לעוצמתה של ההיסטוריה שקרתה אז. עולם שחי בפחד מפני השמדה, דור שלם שגדל עם המחשבה שאולי יהיה הדור האחרון לאנושות שתהפוך לענן רדיואקטיבי. אנחנו בישראל לא הבנו לא את תחושת החיים על סף התהום, ולא את הנס המדהים שקרה כמה שנים לאחר מכן ואולי הציל את האנושות מכליה. אבל משום מה האנטנות שלי הצליחו לקלוט מהמעט שהגיע לפה, מהתרבות הפופולארית, מה העולם שבחוץ מרגיש. בין "רוסים", ל- Forever Young המצמרר, דרך "חלוצי החלל" שברחו מכדור ארץ מורעל וספוג קרינה אל הכוכבים , או סופרמן שהציל את לויס ליין וזרק את פצצת האטום לחלל (שם היא פתחה תיבת פנדורה שכמעט השמידה אותו ואת העולם), משהו הדהד, ונקלט. הפחד הזה נגע בתוכי, וסטינג ששר לנו על "יש לנו אותה ביולוגיה, בלי קשר לאידיאולוגיה" על סף דמעות הצליח להעביר כל-כך הרבה בכל-כך מעט, עוד לפני שידעתי מי זה אופנהימר ולמה כרושצ'וב אמר "נקבור אתכם".
אחרי זה הגיע משחק המחשב המופלא Trinity ואז כבר הבנתי הכל. הבעתה ורגעי האימה בסצינה הראשונה כשהטילים נופלים על לונדון מלמעלה ; ברחתי דרך הפטריה המורעלת (איזה דימוי נפלא!) אל יקום אחר, סוריאליסטי כמו זה של אליס בארץ הפלאות, חזרתי בזמן אל נקודות מפתח בהיסטוריה של האטום. במשך חודשים , כל יום אחרי בית הספר בהתרגשות טוויתי עוד חוט ועוד חוט במשימה הגדולה של המשחק, נתקלתי בדימויים של זוועות המלחמה ובמסקנה הבלתי מתפשרת שלמעט מטרה קדושה כזאת חייבים להקריב. והכל עם השאלה:האם אצליח בסוף לעצור את פצצת האטום הראשונה ? לא, אפילו מתכנן המשחק לא היה כל-כך אופטימי, אבל השחקן מתנחם בכך שקו הזמן האלטרנטיבי, זה שלנו כנראה, הוא למצער פחות גרוע מהאסון שהיה אמור להגיע.
סטינג צדק לגמרי כשכתב "אין מונופול על הקומון סנס מכל צדי המתרס". אבל בכוון ההפוך סטינג היה תמים ; הרעים הם לא רק הרוסים , הרעים הם גם "הטובים" שלנו, המונעים מפחד או מאידיאולוגיה חסרת פשרות, שבטוחים שהנשק הזה הוא "טוב" בידיים שלנו "הטובים". והשאלה היא לא "אם" הרוסים אוהבים את ילדיהם, השאלה היא מה חזק יותר, הפחד מההווה , או התקווה לעתיד. האם סטינג, אלפאוויל, ודומיהם רק שיקפו את התקופה או שגם השפיעו עליה? האם הלקח של הנס שקרה לנו נלמד או שאנחנו נבזבז את הירושה הזאת ונידרדר בחזרה אל סף ההשמדה ומעבר לו? קשה לומר שאני אופטימי. כמה נצליח להאבק כדי שאימת ההשמדה תוסר מעל האנושות, כדי שלא יהיה עוד סטינג ולא יהיו עוד שירים מופלאים כאלה שנכתבו תחת האיום הנורא ביותר שהביא השטן (אם הוא קיים בחוץ או רק בתוכנו) אל האנושות?
Click to view