פולמוס "הו!" עד כה - חלק שלישי וסיכום
אחרי שסילקתי הצידה את הויכוח העקר על המשקל והחריזה, חשבתי לתומי שאפשר לגשת סוף סוף לעניין. לדאבוני הסתבר לי במהרה, שכמו לבצל דשן וריחני יש לפולמוס "הו!" קליפה ועוד קליפה ועוד קליפה... ואין לי אלא לקלף אותן, קָלֹף וּבָכֹה (טוב, נסחפתי קצת עם דימוי הבצל שלי - אינני שטוף רחמים עצמיים עד כדי כך).
הנה, למשל, הויכוח הנאור על מקומה של הפוליטיקה בשירה. רויאל נץ העניק לו ניסוח חדש וזהיר: "טענתי [...] אינה הטענה הפשטנית, כאילו 'תפקיד השירה אינו פוליטי' (טענה שהיא, במקרה הטוב, בגדר הנחת המבוקש). אני מבקש להצביע על המשמעות הפוליטית הרדיקלית של הבחירה בשירה שהיא א-פוליטית במפגיע. לראשונה אולי בספרותה של החברה הישראלית מתכוננת פואטיקה, שבמפורש מדירה עצמה מן המחויבות האידיאולוגית למפעל הציוני". אני מסכים עם נץ בנקודות רבות: השירה הישראלית אכן מתאפיינת בריבוי מופלג של שירים פוליטיים, ציוניים או פוסט-ציוניים, פרי עמלם של "קציני החינוך של תל-חי" ו"קציני החינוך של הנַכְּבָּה"; משוררים רבים אכן נשמעים כמו "פרופרוק במילואים"; השירה המוחה נגד הכיבוש אכן הפכה במקומותינו ל"מחוות קבלה לשבט". עם זאת, במקרה של שירה א-פוליטית, ממש כמו במקרה של שירה שקולה וחרוזה, תפקידנו כמשוררים ומסאים הוא, לדעתי, להצביע על אלטרנטיבה חשובה שנזנחה בטרם עת ולא נחקרה די הצורך, ולא לנפנף באלטרנטיבה הזאת כאילו היתה נס של מרד ולהתכנות רדיקלים. ידוע לי שעמדתי איננה "סקסית" ואיננה מתאימה למניפסטים.
הכפפה שהושלכה במערכה הראשונה תחזור כפארסה בסופה של המטאפורה המעורבת. הנה תגובתה של מרב מנוח בעניין השירה הא-פוליטית: "מוטת הכנפיים התרבותית שלהם קצרה למדי, ההשתרעות התרבותית תחומה רק לשיח ספרותי פנימי שאינו מקבל את ההנחה שאי אפשר בעצם לדבר על תרבות ישראלית בלי לגעת בפוליטיקה. במלים אחרות: הגדרת העשייה התרבותית כל כך מצומצמת בשל ההמנעות מהעיסוק או אף מהנגיעה בפוליטיקה, עד כי זו נשארת רזה ומצומקת". אילו הבלים! איזו פוליטיקה יש בשירת סאפפו, קטולוס, פטררקה, קיטס, מלרמה, אמילי דיקנסון או חזי לסקלי, למשל? האם שירתם היא "רזה ומצומקת" בשל כך? האם יש לכותבת משהו נגד שירי אהבה, שירים החוקרים את נופי הנפש, שירי איגיון, שירים מטאפיזיים ושאר שירים תימטיים שהפוליטיקה כלל אינה הכרחית בהם? נכון, ישראל היא מדינה שופעת קונפליקטים, ומטבע הדברים נכתבים בה שירים פוליטיים רבים. רבים מדי, כנראה, אם עבור צמוקי אופקים כמרב מנוח כבר לא מסתמנת שום אפשרות אחרת.
האם יש טעם להזכיר את הקליפות הבאות של הבצל ההוא? בקצרה, אולי: ענברי מעדיף שירים עם זיקה למקורות ותבניות עבריות שורשיות; הירשפלד מעדיף שירים עם "נוכחות אנושית" ו"אמת אנושית ורגשית"; הירשפלד וזנדבנק מתיחסים אל המונח "פרה-רפאליטי" כאל שם גנאי, השד יודע למה (אני דווקא אוהב שירה ויקטוריאנית בכלל ופרה-רפאליטית בפרט. לדעתי, יש בה הרבה מעבר לברבורים וורדים); מנוח מאשימה את כותבי "הו!" באירופוצנטריזם (עוד שם גנאי מפוקפק מאוד). שירה עברית הנכתבת כיום יכולה להיות שקולה וחרוזה, א-פוליטית, לא שורשית, לא מביעת רגשות או מחפשת אחר האמת, פרה-רפאליטית ואירופוצנטריסטית - ובכל זאת להיות שירה טובה. דומני שכל האנשים הכבודים האלה באים ללמדנו "מהו שיר טוב?" בעזרת מתכונים וחרמות.
מה נשאר בידנו לאחר שנפטרנו מכל הדעתנות הדוגמטית הזאת? כמה סוגיות ענייניות, תודה לאל: דבריו של הירשפלד על האנכרוניזם ודבריהם של זנדבנק ואחרים על האחידות.
טיעונו של הירשפלד, עד כמה שהבנתי, הוא כזה: רבים מן המשוררים המפרסמים ב"הו!" אימצו לעצמם דרכי הבעה של משוררים קודמים (בייחוד לאה גולדברג). כאשר אימוץ כזה נעשה ללא אירוניה, מדובר באנכרוניזם ("אנכרוניזם הוא מצב מורכב, והוא דומה לנסיגה וקיבעון במובנם הפסיכולוגי: האדם חוזר בהם אל מצב רוחני קדמון ואינו מסוגל משום כך לתקשר באורח הולם עם אתגרי חייו ועם המציאות המקיפה אותו ודבריו מוחשים לזולתו ככלי חוסם ומגביל. היסוד הישן פועל בדבריו כהפרעה אמיתית וכביטויו של נתק בזרמי הרגש והיצירה"). איני סבור שהדיאגנוזה של הירשפלד נכונה. לא מדובר כאן ביסוד ישן מגביל וגם לא בחוסר אירוניה. לדוגמה: מחזור הסונטות בעקבות לאה גולדברג של אנה הרמן אינו משחזר את הדוברת בשיריה של לאה גולדברג, אלא מציב לעומתה דוברת שונה לחלוטין - אובדנית יותר, תלותית יותר, מחטטת בפצעיה בחושפנות ("אני כותבת שיר ללא שריון"). אם הדוברת של גולדברג חולמת לזוועתה על ילד שאינו שלה ("בלהות"), הדוברת של הרמן חולמת שהיא בהריון, ומתאכזבת בהקיצהּ; אם הדוברת של גולדברג מתיחסת לשיריה כאל "אלמוגים" ("אהבתה של תרזה די מון") או "פנינים" ("כן, יש לי עוד"), הדוברת של הרמן יכולה להצהיר: "אני עכשיו כותבת שיר גידם", אף על פי שמדובר בסונטה; אם אצל גולדברג "מיטב השיר - כזבו", הדוברת של הרמן תכתוב אמת, אף על פי ש"לכתוב אמת זו לפעמים איוולת". לדעתי, אפשר בהחלט לחוש באירוניה.
לא, הירשפלד, לא. מסתבר שהפיה הטובה אירוניה פוקדת גם נרקיסים. הבעיה היא אחרת, פשוטה יותר - מדובר בקיטש. קל יותר לזהות קיטש מלהגדירו. אשתמש בהגדרה ששמעתי פעם ושמתאימה לצרכי כרגע: קיטש הוא ביטוי מוכן מראש עם אפקט רגשי מוכן מראש (ביו אם מדובר ביצירה שלמה או בחלק ממנה):
הלילה שוב עובר עלי כתער.
הלילה על ורידי יורד, לקטום
שושן כחלחל, ועט לפתוח שער
אדום שותת אל מוות ואל תום.
הבעיה אינה נעוצה בוורידים ולא בוורדים, אלא באפקט הכללי, בניגוד המאורגן מדי (והחוזר על עצמו שוב ושוב בדווקאיות מרגיזה): ורידים, שושן = כחול// לילה, תער, מוות, תום = אדום. המעבר מן הכחול הגוסס של החיים בהקיץ אל האדום החיוני של המוות והחלום בנאלי במופגן. כבר ראינו צבעוניות סכימטית כזאת פעמים אינספור. אצל הפרה-רפאליטים ובני תקופתם, אגב, היא קצת יותר מעניינת:
אל יצועי המר אהובתי ירדה
בלילה הלוטף, בין דמדומי שינה.
חיוורת כעלה עומם של שושנה,
חשפה חלקת צוואר שלנשיכות נולדה.
מלובן חמימה, מסומק לבנה,
מכפור ולהבה יפתה ללא מידה.
שפתיה נפסקו ברוך - אך לא אדע
מה לחשה, זולת מלה אחת - עדנה.
(אלג'רנון סווינברן, "אהבה ושינה")
דבריהם של זנדבנק ואחרים על האחידות מוצדקים למדי (מודה ועוזב ירוחם). זנדבנק פותח את רשימת הביקורת שלו ב"שיר" המורכב משלושה בתים שנלקחו משלושה שירים שונים שהתפרסמו בגליון הראשון. לדבריו של זנדבנק, שלושת הבתים כל כך אחידים, עד כי הם ששים לדור בשיר אחד. זהו תרגיל פולמוסי נחמד, שלא קשה להחילו על כל כתב עת אחר. קחו לכם גליון של כתב עת ספרותי כלשהו, מצאו בו כמה בתי שיר אחידים פחות או יותר של שלושה יוצרים שונים, חברו אותם ביחד - והרי לפניכם שיר חדש לתפארת:
גרב ניילון
שמוטה
על הספה.
במגרה אוסף של בלאי.
חתיכות של כרום. מפתח בלי רגליים.
מסמר מרבה שיניים.
והשולחן עמוס מהתלות
קודרות, כשתי חלות בלות.
פאפואה, פלשתינה, איי פיטרקין,
מיניאטורות של מלכים
בכתפיות מברשת.
וכאשר אקיץ מחלומי
חושך יהיה סביבי
ורהיטי הישנים ישמיעו
קולות נפץ דקים.
את השיר הזה חיברתי לי יחדיו משיריהם של (מישהו מתנדב לנחש?) מנחם בן, אבות ישורון, מאיר ויזלטיר, אריה זקס וזלדה. כל השירים התפרסמו בגליון הראשון של "סימן קריאה". בעניין זה אוסיף רק שקריאה אובייקטיבית בגליון השני של "הו!" תגלה שחלה התגוונות מסוימת.
לסיכום: הכתיבה הפרוגרמטית הותקפה במידה רבה של צדק; עיקר הביקורת הופנתה כלפי השירה המקורית, אבל מקצת השירים (שיריהם של אפרת מישורי, אורי הולנדר ובייחוד שיריה של סיון בסקין) זכו לשבחים רמים; המסות והשירה המתורגמת זכו בדרך כלל לשבחים; הסיפורת לא זכתה כמעט לשום התיחסות, וחבל. בסך הכול - לא נורא בכלל.
אבל האם יש ב"הו!" בשורה שמצדיקה את שמו ואת הרעש סביבו? אני מקווה שכן. כמה דברים ב"הו"! מאוד מוצאים חן בעיני, ולדעתי יש בהם בשורה:
1) כפי שכבר אמרתי לא פעם: כתב העת חוקר אלטרנטיבות שלא נחקרו עדיין די צורכן בשירה העברית. לא מדובר פה בפלורליזם גרידא או, חס ושלום, באפליה מתקנת, אלא בנסיונות לגבש מגמות חדשות. נסיונות כאלה לוקחים זמן.
2) בכל גליון של "הו!" מופיעות כמה יצירות מרכזיות שלא תורגמו מעולם לעברית. מדובר לא בשיר קצר או שניים אלא ביצירה ארוכה יחסית או במחזור. אין הרבה כתבי עת ספרותיים בארץ שניתן להגיד זאת עליהם. אולי אני שמרן אירופוצנטרי, אבל אני מאמין שזה חשוב.
3) ב"הו!" מתפרסמות יצירות הקשורות זו לזו מבחינה צורנית ותימטית, ולא מכל הבא ליד. זהו אחד מחידושיו החשובים ביותר של דורי מנור כעורך, מכיוון שבעזרת המדורים הצורני והתימטי אנו מעודדים כתיבה ותרגום של יצירות במיוחד עבור כתב העת. הכוונה היא לחקור צורות שיר אקזוטיות יותר או פחות ונושאים רבים. יש בכך משהו דידקטי, בודאי, אבל גם לא מעט רוח הרפתקה.