After finally reading Eugene Onegin in the original
It's about time, isn't it? Luzhin is approaching his demise, so I found time to read Pushkin's masterpiece both in Hebrew and in Russian. It contains several instances that remind one of Vikram Seth's The Golden Gate: two friends growing apart, unanswered letters, marriage without love, impressive feasts, dying relatives and my favorite digression: ruminations of the author.
Speaking of which, here are some of Seth's ruminations. I find them delightful:
5.1
A week ago, when I had finished
Writing the chapter you've just read
And with avidity undiminished
Was charting out the course ahead,
An editor - at a plush party
(Well-wined, -provisioned, speechy, hearty)
Hosted by (long live!) Thomas Cook
Where my Tibetan travel book
Was honored - seized my arm: "Dear fellow,
What's your next work?" "A novel..." "Great!
We hope that you, dear Mr. Seth -"
"...In verse", I added. He turned yellow.
"How marvelously quaint", he said,
And subsequently cut me dead.
5.2
Professor, publisher and critic
Each voiced his doubts. I felt misplaced.
A writer is a mere arthritic
Among these muscular Gods of Taste.
As for that sad blancmange, a poet -
The world is hard; he ought to know it.
Driveling in rhyme's all very well;
The question is, does spittle sell?
Since staggering home in deep depression,
My will's grown weak. My heart is sore.
My lyre is dumb. I have therefore
Convoked a morale-boosting session
With a few kind if doubtful friends
Who've asked me to explain my ends.
5.3
How do I justify this stanza?
These feminine rhymes? My wrinkled muse?
This whole pass? extravaganza?
How can I (careless of time) use
The dusty bread molds of Onegin
In the brave bakery of Reagan?
The loaves will surely fail to rise
Or else go stale before ny eyes.
The truth is, I can't justify it.
But as no shroud of critical terms
Can save my corpse from boring worms,
I may as well have fun and try it.
If it works, good; and if not, well,
A theory won't postpone its knell.
5.1
לפני שבוע, כשסיימתי
את פרק ד' דלהלן,
ובלי להתעייף רקמתי
את המשכו של הרומן,
עורך (בהילולה זוהרת -
יינית, פטפטנית, סוערת -
שתומס קוק ארגן עם צאת
ספרי, שעניינו טיבט)
תפס אותי: "מחמד לבי, נו,
מה מתבשל?" "רומן..." "נחמד!
כולי תקווה, מר סת נכבד-"
"...בחרוזים". פניו הלבינו.
"אכן - לא שגרתי", אמר
ותוך שניה אותי גמר.
5.2
מו"ל, מבקר וגם פרופסור
הביעו איש את פקפוקיו.
סופר הוא סתם בריה רופסת
מול אלה מכתיבי הקו.
והפיטן, אותו אפרוח?
קשה לשרוד - אל לו לשכוח.
נעים לרקוק בחרוזים,
אך מי יקנה זאת? בל נגזים!
הביתה מדוכדך נשרכתי -
רוחי נפלה, שירי נשכח,
לבי נשבר, ולפיכך
עצרת של תמיכה ערכתי
ולרעי הספקנים
הסברתי את העניינים.
5.3
כיצד אצדיק משקל וסטנזה?
חרוז נשי? סגנון כמוש?
כיצד אצדיק אקסטרווגנזה
בלה מזוקן, ואלוש
את עובש פירורי אונייגין
במאפייתו של רייגן?
הכיכרות לא יתפחו
ולעיני רוחן יפחו.
אין הצדקה לזה הפיט -
תכריך של מונחים נאים
לא יושיעו מתולעים -
אבל אמשיך, אוסיף לו בית.
אם הוא עובד - מה טוב; אם לא -
התפלספות לא תצילו.
Speaking of which, here are some of Seth's ruminations. I find them delightful:
5.1
A week ago, when I had finished
Writing the chapter you've just read
And with avidity undiminished
Was charting out the course ahead,
An editor - at a plush party
(Well-wined, -provisioned, speechy, hearty)
Hosted by (long live!) Thomas Cook
Where my Tibetan travel book
Was honored - seized my arm: "Dear fellow,
What's your next work?" "A novel..." "Great!
We hope that you, dear Mr. Seth -"
"...In verse", I added. He turned yellow.
"How marvelously quaint", he said,
And subsequently cut me dead.
5.2
Professor, publisher and critic
Each voiced his doubts. I felt misplaced.
A writer is a mere arthritic
Among these muscular Gods of Taste.
As for that sad blancmange, a poet -
The world is hard; he ought to know it.
Driveling in rhyme's all very well;
The question is, does spittle sell?
Since staggering home in deep depression,
My will's grown weak. My heart is sore.
My lyre is dumb. I have therefore
Convoked a morale-boosting session
With a few kind if doubtful friends
Who've asked me to explain my ends.
5.3
How do I justify this stanza?
These feminine rhymes? My wrinkled muse?
This whole pass? extravaganza?
How can I (careless of time) use
The dusty bread molds of Onegin
In the brave bakery of Reagan?
The loaves will surely fail to rise
Or else go stale before ny eyes.
The truth is, I can't justify it.
But as no shroud of critical terms
Can save my corpse from boring worms,
I may as well have fun and try it.
If it works, good; and if not, well,
A theory won't postpone its knell.
5.1
לפני שבוע, כשסיימתי
את פרק ד' דלהלן,
ובלי להתעייף רקמתי
את המשכו של הרומן,
עורך (בהילולה זוהרת -
יינית, פטפטנית, סוערת -
שתומס קוק ארגן עם צאת
ספרי, שעניינו טיבט)
תפס אותי: "מחמד לבי, נו,
מה מתבשל?" "רומן..." "נחמד!
כולי תקווה, מר סת נכבד-"
"...בחרוזים". פניו הלבינו.
"אכן - לא שגרתי", אמר
ותוך שניה אותי גמר.
5.2
מו"ל, מבקר וגם פרופסור
הביעו איש את פקפוקיו.
סופר הוא סתם בריה רופסת
מול אלה מכתיבי הקו.
והפיטן, אותו אפרוח?
קשה לשרוד - אל לו לשכוח.
נעים לרקוק בחרוזים,
אך מי יקנה זאת? בל נגזים!
הביתה מדוכדך נשרכתי -
רוחי נפלה, שירי נשכח,
לבי נשבר, ולפיכך
עצרת של תמיכה ערכתי
ולרעי הספקנים
הסברתי את העניינים.
5.3
כיצד אצדיק משקל וסטנזה?
חרוז נשי? סגנון כמוש?
כיצד אצדיק אקסטרווגנזה
בלה מזוקן, ואלוש
את עובש פירורי אונייגין
במאפייתו של רייגן?
הכיכרות לא יתפחו
ולעיני רוחן יפחו.
אין הצדקה לזה הפיט -
תכריך של מונחים נאים
לא יושיעו מתולעים -
אבל אמשיך, אוסיף לו בית.
אם הוא עובד - מה טוב; אם לא -
התפלספות לא תצילו.