"התחילי בהתחלה..."
הצורך לפרוק הוא מן הסתם לא המקום האידיאלי להתחיל בו י"ח, אבל למי אכפת?
ניסיתי לכתוב את זה למגירה, אבל אני זקוק למראית עין של קורא, לכל הפחות.
שכחתי כמה אני אוהב את הישיבה. את האנשים, את הלימוד, את השקט. את הנוף (מרפסת חדשה! רואים את כל העמק, מקצה לקצה! כל העמק! אפשר אפילו ללמוד שם בלי למות מחום!). את היכולת לחיות בעולם של חיפוש, של עיצוב, של דיבור. את הסדרים, את השיחות, השיעורים. את הקומזיצים של רביעי בלילה (וודקה, מים, גיטרה ואש), את האפטר-טישים של שבת בערב (בלי גיטרה ובלי אש), את האנשים שאפשר לדבר איתם באמת, שמתעניינים. מתעניינים ממש. לשבת עם אברם באחת וחצי בלילה וללמוד מה זה מוזיקה (עולם חדש מופלא. איפה הייתי כל השנים?). לשבת עם רואי, לדבר על זה שהארון קבור באדמה, עמוק מתחת אבן השתייה, לומר "זדאר", ולראות שיש מי שמבין בדיוק. לשבת עם יאיר על חזקיה של דברי הימים ("יחזקיהו") ולפקוח עיניים לרווחה כשמסתבר שזה סיפור אחר לגמרי. בלי חפירות - פשוט העונג הטהור שבסיפור ישן-אבל-חדש. לאהוב מקום. לאהוב שיח.
בנובמבר אני אמור לחזור לצבא, לקורס קצינים. עוד חודש וקצת. רק עוד חודש וקצת, ובין הזמנים באמצע, ואני מרגיש את הזמן נוזל לי כמו חול בין האצבעות. וכולם אומרים לי שאני טיפש, ואומרים להישאר עד מרץ, ואני רוצה. כל כך רוצה. משתוקק. כמה. נכסף. כל כך, כל כך.
נתתי מילה לשמעון, לפני שחזרתי. היו לו כמה חרבות להחזיק לי מעל לראש, והוא ויתר עליהן. ישבנו ודיברנו ברצינות. הוא הסכים, ואני הבטחתי. אני לא יכול לשבור מילה עכשיו. הוא כבר לא המג"ד, וכולם מזכירים לי שמדובר במילה שנתתי לקצין, שהמערכת דופקת אותי, שמנצלים אותי, את העקרונות שלי.
ואם כן, אז?
לא יכול לשבור מילה. אבל.
לא יודע. רוצה כל כך.
מקום רע להתחיל בו כאמור. למי אכפת.