מחשבות של איש עייף
את השבועיים שעברו עשינו בגזרת מבוא שילה (בעלת ראשי התיבות הזוועתיים "מבו"ש") - בין שילה למעלה אפריים. ישוב יהודי אחד - התנחלות חילונית בשם מגדלים, שעל פי תצפיות כוחותינו מאוכלסת ברבש"צ, מזכירה ושלושה כלבים. קר עד קפוא, וחוץ מבקת"בים ואבנים פה ושם, חף מאירועים.
אמא טוענת שאני אידיוט - רוצה להיות בעזה, בשיא הבלגן - אבל זאת העבודה שלי. זו הסיבה שאני כאן מלכתחילה. אף רופא מנתח לא רוצה שמישהו יזדקק לניתוח, אבל אם כבר מנתחים -
יותר מדי תסכול. די עם זה.
"למחיה שלחני אלוהים לפניכם", אומר יוסף, ושבעים ומשהו שנים אחר כך הוא אומר לאחיו "פקד יפקד אלהים אתכם". אני לא מחבב את יוסף במיוחד (נדייק: הוא אחת הדמויות התנ"כיות השנואות עליי), אבל זו נקודה שהייתי רוצה ללמוד ממנו - היכולת לראות את החיים שלך, בכל נקודה ונקודה, במונחים של סכום. להסתכל אחורה ולהיות מסוגל להסביר איך הכל מוביל לכאן, אם זה "אני כאן בגלל התכנית האלוהית של 'למחיה'", או אם זו המסקנה המאוחרת יותר - אני לא משרת את 'למחיה', אלא בכלל תכנית אחרת, את התכנית של ברית בין-הבתרים "גר יהיה זרעך בארץ לא-להם". זה מה שלה-גווין מגדירה "לעבוד עם הזמן, לא נגדו. גם הכאב נחשב".
צפינו שלשום ב"חיילים היינו", אז אחר כך דיברנו קצת על סרטי צבא. אני חושב ש"ג'י. איי. ג'יין" נכלל בין שלושת הסרטים המשפיעים בחיי. משונה שלא חשבתי על זה עד היום. (ובערך באותו עניין: התלהבתי מתמונת השער של "ידיעות" ביום ראשון - מ"פ המפקדה של 101, בחורה בשם עמית משהו, בעזה. הרבה חבר'ה כאן לא ממש הבינו אותי...)
בתום חודש וחצי - אני מרוצה מההחלטה להסתובב בלי כיפה. אני שונא שמתייגים אותי, ודאי כשהתגית לא ממש מתאימה לי. אני שומר הלכה, אבל לא בדיוק מה שעובר לאנשים בראש כשהם אומרים "דתי". עדיף ככה.
אני עוד לא בטוח לגבי אלוהים.
"סופו של מיסטר ויי" הוא ספר נחמד אבל לא טוב במיוחד (קצת מייגע, קצת קלישאתי, קצת הזוי). מצד שני, עכשיו אני יודע שפילוסופיה ודאי אלמד, כש. גם לחברותות בויטגנשטיין עם אברהם יש חלק בזה. הדוקטור טוען שאני אתאכזב, אבל - נראה. קודם נגיע לגשר.
אם נגיע. מתי עשית די?
עכשיו עיינתי סוף סוף בתכתובות ששלחו לי על "התנועה הירוקה-מימד". זה צעד בכיוון הנכון, אבל עדיין - הייתי רוצה שמישהו ישכנע אותי שכדאי להצביע להם. אני רוצה להשתכנע, אבל לא כל כך מצליח.