אומיקה - סיור מודרך ברומניה של פעם
בשעות הקטנות של הלילה, אלי ואני מרוחות על הספה, מחכות לסוף. מחכות לטלפון שיצלצל ובצידו השני בשורות מרות. אחרי הצילומים של יום שישי, רועי מיהר לנסוע חזרה צפונה, אל העיר היפה, ודפק את האוטו. קימט את הפח כאילו היה נייר.
מילא אם האוטו היה שלו, אבל הוא לא. בינתיים, אנחנו צופות באופרה ווינפרי ומערבבות וודקה במיץ. אלי מספרת על השמלות שהיו תופרים לה פעם, כשהייתה ילדה קטנה. איך אומיקה הייתה מורישה לה בגדים אירופאיים מהודרים שכבר לא היו במודה או לא עלו עליה. היו שולחים אותם לתופרת זריזת אצבעות בואדי, והם היו חוזרים כבגדים לילדות קטנות. סטים על גבי סטים של שמלות קטנטנות ונפוחות עם בולרו תואם.
"היה לי בולרו מזדיין לכל בגד, בכל צבע שאת יכולה רק לדמיין", היא אומרת.
בינתיים, הטלפון מצלצל סוף כל סוף. זו אומיקה.
הן מקשקשות ברומנית קצת, ולבסוף אומיקה מנתקת בברכת לילה טוב. הרומנית של אלי בכלל נשמעת כאילו היא מתנגנת במבטא צרפתי. אני אוהבת להקשיב, כי עם רזונה החולני והשיער הפרוע, אלי מזכירה לי את ג'ולי דלפי. אני עוצמת עיניים ומדמיינת שג'ולי דלפי יושבת לידי בסלון, על הספה המחרידה מאיקאה, בצרפתית.
כשאלי הייתה קטנה, אומיקה שלחה אותה לשיעורי בלט קלאסי ופסנתר, כדי שתגדל להיות ילדה מחונכת, כמו באירופה. אומיקה הייתה מזועזעת מהלבנט ויושביו מאז נחתה בארץ ישראל, ונשבעה שהיא לא תתן שיגדלו לה חיה בבית. הילדה תהיה בלרינה עדינה עם צמות קלועות, לא כמו הברברים מהשכונה.
לאומיקה היו תקוות לחזור לאירופה. כשהברברים היו מכעיסים אותה, הייתה ממלמלת שלמשפחה עדיין יש כסף בחשבונות בנק בשוויץ. שוויץ נראתה לאומיקה כמקום טוב לכסף עתיק כל כך.
"היינו מלוכה. כמו משפחת קנדי", הייתה אומרת. "קאמלוט, היינו".
פעם היא הייתה רוקדת על שולחנות. היו לה רגליים יפות. היום, כל לילה היא מתקשרת לאלי, לבדוק שהילדה עדיין לא הפכה לברברית, למרות אותם ניסיונות למרד בנבכי שפרינצק אי שם בשנות התשעים.
בעלה של אומיקה, סבא סולו, אוהב גאדג'טים. יש לו חדרי מחסן שלמים המוקדשים לגרמופונים, מצלמות וטלוויזיות קטנטנות. מוזוליאום של מכשירי חשמל, אליו מגיעה החדשנות כדי למות בשקט. לסבא סולו יש גם אוסף ענקי של למעלה מ-4,000 תקליטים ודיסקים, בהם הוא לא מרשה לאף אחד לגעת, אפילו לא לאומיקה.
היום, סבא סולו כבר אינו זקוק להם, כי הוא התקדם אל עידן שכולו MP3. הדבר היחיד עליו לא הצליח סבא סולו להתגבר הוא המחשב, עליו הוא זועם. אני רוצה לספר לסבא סולו שקראתי(באינטרנט) על תסמונת חרדתית התוקפת אנשים, והם משתכנעים שמכשירים אלקטרוניים פועלים נגדם במכוון ונוקמים בהם. במקום להיעזר במחשב הארור, לסבא סולו יש בחור צעיר מנשר שמוריד לו שירים מהאינטרנט ומעמיס על אוסף נגני ה-MP3 שלו.
סבא סולו אוהב את אדית פיאף ושארל אזנבור. הוא לא מבין איך כולם אוהבים את נינה, שלדבריו, מתלבשת כמו זונה. וסבא סולו יודע דבר או שניים על זונות, כי כשרועי שאל אותו פעם ברוב תסכול מה היא התכונה הכי חשובה באישה, סבא סולו כיוון את ידו למפשעה המגוהצת של מכנסיו וצחקק, "העיקר שהיא תגיע לכאן".
אומיקה דווקא סלחנית יותר כלפי נינה. "נו מה אתה רוצה, זה מה שהברברים אוהבים".