מרמור 22
אני ממורמרת על כך ששבוע העבודה בישראל,ובפרט בהייטק הישראלי, ארוך כל כך. באמת, במידה אבסורדית. אנחנו לא בצבא ולא בכלא, ולא כל היום שלנו צריך להיות מוקדש לעבודה.
אני ממורמרת על כך שכאמא טריה, כדי לאסוף את הילדה בחמש- כלומר לצאת מהעבודה בארבע וחצי,בהנחה שאני עובדת קרוב באמת- אני צריכה להיות כבר בעבודה בשבע בבוקר. כבר במשרד. כמובן שהפעוטון רק נפתח בשבע, אז או חלוקת-עבודה-עם-אבא-שלה שמכריחה אותי לצאת מהבית מוכנה ומתוקתקת ולהתנפל אל יום העבודה שלי ברבע לשבע (בשעה כזו אין פקקים), ואותו להתמודד עם הילדה בבוקר, שעה מאד לא טובה בשבילו - או לקחת כבר פעטון עד שש. יקר, אבל אולי הכרחי.
ועצוב - כי זו הילדה הקטנה שלי, התינוקת שלי, והיא כבר הולכת לישון בשמונה-תשע, היא תינוקת! אם אני מוציאה אותה מהפעוטון בשש, אפילו בחמש, מתי אני כבר אהיה איתה? מתי אני אגדל אותה? מתי אני אזכה להיות הדמות המשמעותית בחיים שלה, אני ולא מטפלת?
למה המחוקק בישראל סבור שזה הגיוני שהנתח המינימלי מזמננו שאנחנו יכולים למכור למעסיקים הוא של תשע שעות ביום?
ולמה כל מקום עבודה פוטנציאלי מרשה לעצמו להניח ש"אצלנו לא באים לעשות תשע שעות והולכים, כשיש תקופות של לחץ נשארים עוד"? למה זה נראה להם הגיוני? מה הם מספיקים לעשות בעשר שעות שהם לא מספיקים בתשע? תשע שעות ביום חמישה ימים בשבוע זה המון זמן! המון!!
וכמובן שהחוק המוצדק להפליא שעבר בשנה שעברה, שעיקרו "לפנאי של האדם העובד יש ערך, על שעות נוספות עליכם לשלם - כן כן גם אתם שם בהייטק"- לא שינה שום דבר. המעסיקים פשוט הפחיתו את שכר הבסיס והגדירו חלק מהשכר כ"תשלום מראש עבור שעות נוספות", ושלום על ישראל.
מרמור.
ואז מגיע יום כמו אתמול. אתמול לקחתי אותה לטיפת חלב על הבוקר, ואז השארתי אותה עם אבא שלה ויצאתי. חזרתי לשעתיים עמוסות בצהריים ויצאתי שוב. חזרתי הביתה בסביבות שש. ואז מגיעה השעה עשר, והיא עדיין ערה. תינוקת, למה את עדיין ערה? גם המיגרנה שתקפה אותי אתמול לא עזרה, כמובן, אבל בכל מקרה, מצאתי את עצמי במרמור.
מרמור 22:00.